עוד סיכוי לאהבה

פרק 17- אחיו החורג של מייקל :)

לאחר הקייאקים חזרנו למקום של האוהלים וארזנו חזרה את התיקים, פירקנו את האוהלים, ונפרדנו מכל הכיתות האחרות.
עלינו לאוטובוס ומייקל כבר היה שם ושמר לנו מקום. התיישבתי לידו, אני ליד החלון, והנחתי את התיק מתחת למושב.
סטייסי וג'ייסון ישבו בכיסאות הפנויים לידנו, בהתחלה דיברנו קצת, לאחר מכן הסתכלתי אל הנוף היפה שחולף. עצים ירוקים, פרחים צבעוניים, שמיים כחולים.
הכל כל כך יפה וצבעוני.

"מה אתה שומע?" שאלתי את מייקל, שהיה שקוע בשמיעת מוזיקה באוזניות אלחוטיות. הוא הוריד אוזנייה אחת הושיט לי אותה.
הכנסתי את האוזנייה לאוזן והאזנתי לשיר "Rewrite The Stars" שהתנגן באוזני.
השענתי את ראשי על מייקל והוא ליטף את שיערי בצורה מרגיעה ונעימה.

לא שמתי לב שנרדמתי עליו עד ששמעתי שוב את קולה הצומרני של המורה במגפון.
היא אמרה שהגענו והרמתי את ראשי להביט סביב, כולם התחילו לקום ולצאת מהאוטובוס במסודר.
מצמצתי במהירות כדי להתעורר על עצמי ומייקל קם מהכיסא ונעמד במעבר, מחכה שאני ארד לפניו.
ירדנו מהאוטובוס בבית הספר וחיכינו באחד הספסלים שג'ייסון וסטייסי ירדו גם.
כשהם ירדו בדיוק הגיעה אוטובוס שבו נמצאות מאדי ואשלי, מסתבר שאמה איכשהו נדחפה לאוטובוס של הכיתה שלהן וירדה איתן, בזמן שהן מפטפטות וצוחקות.

מתי היא הספיקה להתחבר אליהן ככה?
"איך הגעת לאוטובוס של הטטניקים?" שאל ג'ייסון את אמה כשהיא נעמדה לידנו.
"אין לי מושג. המורה פשוט אמרה לי לנסוע איתם." ענתה במשיכת כתפיים.
"רוצים לבוא אליי?" שאל מייקל, כולם ענו שכן, אמה הרכינה את ראשה והתכוונה ללכת.
"את לא באה?" שאלה סטייסי ואמה נעצרה והביטה בה בבלבול גלוי.
"התכוונתם גם אליי?" היא שאלה.
"אם את רוצה," ענה מייקל, ועיניה של אמה קרנו.
"תודה!"

אמה נחמדה והכל, אבל אני לא בטוחה מה אני חושבת על זה שהיא סוג של מצטרפת אלינו...
אני מרגישה קצת רעה על כך שלא ממש שמחתי שהיא גם באה.
החבורה שלנו נוצרה לא מזמן, לא קבענו שאנחנו חבורה, אבל אנחנו פשוט יודעים את זה, ולצרף עכשיו אלינו עוד מישהו...
מצד שני, אני חושבת שהסיבה האמיתית שהיא מפריעה לי היא שזה נראה כאילו היא בקטע של מייקל, ואני מפחדת שהיא תחליף את המקום שלי.
כי היא לגמרי יכולה. עם החיוך שלה, שחושף את שתי גומותיה היפות. ועם ההבעה המוקסמת הזאת בעיניים שלה.

כשהגענו למייקל הוא אמר שאף אחד לא נמצא בבית חוץ ממישל, והוא צריך להשאר איתה. לנו לא היה אכפת, בעיקר לי. אהבתי כל כך את מישל.
כשמישל ראתה אותי היא התנפלה עליי בחיבוק. היא הרימה את ידיה, כמסמנת לי להרים אותה. התכופפתי והרמתי אותה, היא מחאה כפיים בהתלהבות.
"איך קוראים לך?" היא שאלה בקולה העדין ועיניה הכחולות פגשו בעיני.
"אוליביה." עניתי, בקול מעט נמוך.
"אואיביה!" היא מחאה כפיים בהתלהבות, מנסה לבטא את שמי. חיוך מתוק עלה על פניה.