פרק 31- וילה יוקרתית :)

486 30 3
                                    

***
נכנסתי לחדרי בשקט והפכתי כל חור בו, גם שם לא מצאתי אותן.
איפה האוזניות האלה יכולות להיות? חשבתי בעצבים כשהרמתי את השמיכה וגם שם הן לא היו.
ניסיתי לעשות הכל בשקט משום מה, למרות שהשעה רק שבע בערב.
ההורים שלי הלכו לסופר, כך שרק שון נמצא בבית, וגם הוא הלך לחבר. אני חושבת לפחות.
זה היה בערב של יום למחרת, חיפשתי את האוזניות שלי בכדי להכניס אותן למזוודה של הוילה, אך הן לא נמצאו בשום מקום.

"מה את מחפשת?" צץ שון מאחורי, קפצתי ממקומי. "הבהלת אותי, אידיוט." נשמתי לרווחה.
"את האוזניות שלי." עניתי, ובדיוק באותה השנייה מצאתי את האוזניות האלחוטיות שלי זרוקות על הרצפה.
"מצאתי." הכרזתי והתכופפתי להרים אותן.
כשקמתי חזרה התיישבתי על מיטתי.
שון עמד בפתח הדלת ונשען על המשקוף מבלי להגיד מילה.
"מה?" שאלתי אותו.
הוא נכנס לחדרי והתיישב לידי על המיטה.
"מה זה היה לפני הארוחה אתמול?" חקר.
עיניו הביטו בשלי בשאלה.
הוא לא שאל את זה בטון תוקפני, אבל בכל זאת נלחצתי.

בלעתי את הגוש בגרוני והיססתי מעט לפני שעניתי.
"אמרתי לך."
"אוליביה," הוא לחש. קולו הבהיר לי שהוא לא קונה את החירטוטים שלי.
"בסדר. אז זה היה מה שאתה חושב שזה." הודתי בלית ברירה. "מה אתה רוצה לעשות עכשיו? להגיד לי לא?" תקפתי. "אז אני כבר מספיק גדולה להחליט לבד גם בלי העזרה שלך."
הוא נראה מופתע מההתנפלות הלא צפויה שלי. "וואו, אוליביה. אני לא בא לרעתך." הוא הרגיע אותי. "את יכולה לעשות מה שבא לך עם חבר שלך, אני רק רוצה לוודא שמייקל לא עושה שום דבר שאת לא רוצה." עיניו הרכות של אחי הגדול המשיכו להביט בשלי.

שון לא היה פה כמה חודשים טובים, ואמנם הוא כל הזמן אוהב להציק לי, אבל לא הייתי מבקשת אח טוב יותר.
הוא דואג לי, ואני יודעת שאני יכולה לדבר איתו על הכל.
אז גם אם אני לפעמים מתה לזרוק עליו משהו, אני עדיין תמיד אשמח שהוא אחי.
"הוא לא." עניתי, הפעם לא בתוקפנות. "בכלל לא."
"אני שמח שסוף סוף התגברת על זאק."
חייכתי חיוך קטן. קמתי והתקדמתי לעבר המזוודה הארוזה בפינת החדר כדי לשנות את נושא השיחה.
פתחתי את המזוודה והכנסתי לשם את האוזניות. "תעזור לי לסגור אותה." ביקשתי ממנו.

"כבר עוזבת את הבית?" שאל והתיישב לידי על הרצפה. הוא גרר בכוח את רוכסן המזוודה וגרם לה להסגר.
"היית מת." גלגלתי את עיני. "אני הולכת לוילה בגלל הסוכנות."
"מישהו פה עושה חיים." הוא סגר את המזוודה והניח אותה חזרה.
"אל תשתגע פה בלעדיי, אה?" התבדחתי והוא צחקק. "כן, בטח..."

קבענו שכולנו נישן אצל ג'ייסון מאדי ואשלי ובבוקר נתארגן יחד לוילה.
אז כמה דקות לאחר מכן ירדתי למטה עם המזוודה כדי ללכת לביתם.
הקרסול שלי מחלים מהר מכפי שציפיתי, אני כבר מצליחה לדרוך עליו, אבל צריך להקפיד לשים את התחבושת עד שיחלים לגמרי, כמו שהרופא שאליו הלכתי בצהריים אמר.
אימי הייתה בסלון וצפתה בטלוויזיה כשירדתי, כנראה שהיא ואבא שלי כבר חזרו מהסופר.
היא החליפה לי את התחבושת ברגל והתכוונתי לצאת לפגוש את חבריי.

עוד סיכוי לאהבהWhere stories live. Discover now