עוד סיכוי לאהבה

פרק 29- מת לנשק אותך :)

איפה אני?
הסתכלתי סביב, הייתי בתוך חדר לבן, ריק.
הסתובבתי במקומי כדי לראות אם יש עוד אנשים, אבל לא היו.
"יש פה מישהו?" צעקתי לחדר הריק.
קולי הדהד בחלל ודעך לאט לאט.
לא הייתה תשובה.
"מה אני עושה פה?" צעקתי שוב.
לא הייתה תשובה.
לפתע הבזק חזק סינוור את עיני, עצמתי אותן בחוזקה, כשפתחתי אותן שוב, דלת חומה מעץ עמדה באמצע החדר.
מה לעזאזל לעשות?
אני אמורה להכנס לפה?
התקדמתי בצעד מהוסס לעבר הדלת.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
עד שהייתי ממש מולה.
לדלת לא הייתה ידית. או דרך לפתוח אותה.
אני נעולה פה?
ולאן הדלת הזאת מובילה?
דפקתי עליה. כשידי מעט רועדת.
הדלת נפתחה מעצמה ושחררה ממני צווחת בהלה.
התגלה בפניי חושך מוחלט.
אני נכנסת.
"על החיים ועל המוות." לחשתי עצמתי את עיני כשהעברתי רגל אחת לצידה השני של הדלת, ואז עוד רגל.
נשאבתי אל הצד השני של הדלת ורוח חזקה משכה אותי באוויר, כשהכל חשוך ואני לא יודעת איפה אני, או מה אני עושה.
לאחר משהו שהרגיש כמו דקה הושלכתי על רצפה בחדר נוסף, גם בצבע לבן.
קמתי מהרצפה והעפתי את האבק שהתבצר על מכנסיי. שמתי לב שאני מצליחה ללכת כרגיל.
הקרסול שלי כבר לא פצוע.
כשסקרתי את החדר החדש, הוא נראה בדיוק כמו הקודם.
חזרתי לאותו מקום?
"מישהו!" צרחתי.
"שלום אוליביה." שמעתי קול נשי מוכר מאחוריי.
הסתובבתי לאחור, אך שום דבר.
התרחקתי צעד לאחור בחשש.
"מי זאת?" שאלתי בקול מהוסס.
"לא מזהה אותי?" הקול נשמע שוב, הפעם מצידו השני של החדר, ולאחר מכן אותו הבזק לבן ממקודם סינוור את עיני. כשפתחתי אותן שוב ראיתי מולי את הדבר שהכי לא ציפיתי או רציתי לראות.
"מה? מאיפה את... מה את רוצה?" הייתי מבולבלת. סקרתי את הבחורה מולי בשנאה.
"לא התגעגעת אליי?" שאלה אמה בקול מתגרה.
חיוך זחוחי נראה על פניה.
"לא במיוחד." סיננתי.
"חבל..." היא לחשה בארסיות.
"לכי מפה."
"מייקל לא יהיה שלך לתמיד." היא הנידה בראשה בהתגרות. "הוא אף פעם לא היה שלך..."
"מה את רוצה?" שאלתי באדישות.
המילים שלה לא עוררו בי דבר.
אני יודעת כמה אני ומייקל אוהבים אחד את השני.
היא התקרבה אליי צעד אחד, ועוד אחד, עד שהייתה כמה סנטימטרים ממני.
הסתכלתי סביב.
שום דבר.
רק לבן.
"לכי מפה." יריתי בעצבנות.
"כדאי לך לנצל את הזמן שנשאר איתו..." היא לחשה, וממש כמו קסם, נעלמה כלא הייתה.
נותרתי לבדי בחדר הלבן והריק.
'כדאי לך לנצל את הזמן שנשאר איתו?'
לאחר כמה שניות, הרצפה מתחתיי נעלמה ונפלתי אל החשיכה.
צרחתי ללא הפסקה, והמשכתי ליפול בחושך.
לא היה לזה סוף.