פרק 42- פיזיקה :)

382 22 14
                                    

לאחר שכולם הלכו מביתו של מייקל נותרנו רק אני והוא, מאוחר יותר גם אני הלכתי והוא ליווה אותי לביתי.
כשנכנסתי לבית שום קול לא נשמע חוץ מפתיחת הדלת. הסתכלתי בביתי בחשדנות וסקרתי את הסלון הריק.
"אמא? אבא?" צעקתי ברחבי הבית, לא נשמעה תשובה. "שון?"
דממה.
אף אחד לא היה בבית, וזה מאוד מוזר. בדרך כלל כולם בבית בשעות הערב.
כשהלכתי למקרר לחפש מה לאכול היה מודבק עליו פתק: אוליביה, אני ואבא שלך בסידורים ושון הלך לאימון כדורסל. השארתי לך פיצה על השיש.

ממתי שון בכדורסל?
כנראה שאני לא יודעת הרבה על אחי.
הלכתי לשיש ולקחתי משולש פיצה מהמגש, נאנחתי בהנאה כשטעם הבצק עם הרוטב והגבינה הגיע לפי.
לאחר מכן נזכרתי שיש שיעורים שלא עשיתי בפיזיקה, אז התיישבתי לעשות אותם.

***
"אוליביה, את מאחרת, קומי." שמעתי במעומעם קול שמנסה להעיר אותי.
"מאחרת?" שאלתי מתוך שינה.
"יש לך בית ספר. את מאחרת. קדימה."
פקחתי את עיני לחריצים קטנים והראייה שלי הייתה מטושטשת מהשינה, עד שראיתי שנרדמתי על השולחן, יחד עם השיעורים הלא גמורים שלי בפיזיקה.
אימי דחקה בי לקום ולהתארגן מהר, לבסוף קמתי ועשיתי זאת.
התארגנתי במהירות ויצאתי לבית הספר, כשאני יודעת שאני באיחור של רבע שעה.
הייתי באיחור של עשרים דקות כשהגעתי לבית הספר, התקדמתי לכיתה ונעמדתי בפתח.
ביד מהוססת פתחתי את דלת הכיתה, ובבת אחת כל המבטים הופנו אליי.

על הלוח נכתבה נוסחה, וג'ייקוב, המורה לפיזיקה, הסביר אותה ואחז בסרגל ארוך שהצביע על הלוח. לפתע הוא שם לב אליי, הוא הוריד את הסרגל מהאוויר והביט בי.
"מצטערת על האיחור," אמרתי במבט מתנצל, כשאני מרגישה את כולם תוקעים בי מבטים.
"תבקשי מאחד התלמידים שיסבירו לך את מה שלמדנו בזמן שאיחרת. לכי לשבת." הוא הצביע על השולחן ליד סטייסי.
הנהנתי והלכתי למקומי.
"כבר חשבתי שהוא ירביץ לי עם הסרגל." לחשתי לסטייסי כשהתיישבתי לידה.
היא החניקה צחקוק, "הוא עוד יעשה את זה למישהו."

במהלך השיעור ניסיתי להקשיב ולהבין את החומר שפספסתי, וגם מייקל, שישב לידינו עם ג'ייסון עזר לי.
"אז עכשיו נבדוק את שיעורי הבית." הכריז ג'ייקוב לאחר שסיים לכתוב את הנוסחה ולקח דף משולחנו, הוא החל לקרוא בשמות התלמידים.
הוא הגיע לשם שלי.
שיט.
"לא הספקתי," עניתי בהיסוס, מבטו החמיר וננעץ בי. "קודם איחרת ועכשיו אין שיעורי בית. אני אצטרך לרשום את זה." הוא אמר בקול נוקב ומאיים.
"למה לא אמרת לי? הייתי מביאה לך להעתיק." לחשה לי סטייסי,
משכתי בכתפיי.

לאחר שגמר לבדוק את שיעורי הבית הוא כתב על הלוח שאלה שקשורה לנושא שלמדנו, אחד התלמידים הצביע כדי לענות, הוא ענה תשובה נכונה.
"גברת סולרסקי," הוא פנה אליי וכתב שאלה נוספת, חוט המחשבה ניתק ממני. "את יודעת מה התשובה?" הוא הצביע על הלוח.
ניסיתי למצוא תשובה לשאלה שעל הלוח, אך לא הבנתי שום דבר. כל המידע התערבב ויצר סלט במוחי. המשכתי להסתכל על השאלה כאילו זה יגרום לה להפתר מעצמה.
"לא..." עניתי והמשכתי להביט בלוח.
"חבל. אם היית מגיעה בזמן..." הוא זרק והמשיך לשאלה הבאה.
הזעם שבתוכי התגבר.
ידעתי שהוא שונא אותי.
ריסנתי את רצוני העז לצאת עליו ורק פתחתי את מחברת הפיזיקה שלי מבלי לענות.

עוד סיכוי לאהבהWhere stories live. Discover now