האם שני הפכים מוחלטים יכולים להתאהב באותה אחת?
❞כל החטאים שלי, כל הדרכים המלוכלכות, אני אקח אותם איתי לגיהינום, שם הדרך רצופה כוונות טובות.❝
אוֹן נח הוא ילד שמנת, הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה; ממותג הנעליים עד למרצדס הכי חדישה. בתור אחד שכסף לא מ...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
נכנסתי בתורי לכיתה הקטנה של אושר, בדיוק אמא אחת יצאה משם, מחייכת לעבר ביתה בסיפוק ואני, למרות שידעתי שהסיכויים אפסיים, קיוויתי לצאת עם חיוך דומה. הכיתה הייתה קטנה יחסית, כאילו קטנה מהפעם האחרונה שהייתי כאן. על לוחות השעם בכותלי הכיתה היו תלויים כל מיני משפטים, תזכורת של לוח הכפל ואיך עושים חילוק ארוך בצורה פשוטה שממבט ראשון היא ממש לא פשוטה ובלונים עם תמונות של תלמידי כיתה ג' 3, תחתיהן מופיעים התאריכים הלועזיים והעבריים של ימי ההולדת שלהם. לאושר היה בלון צהוב ובתוכו תמונה שלו עם עיניים כחולות בוהקות ללא חיוך. הוא לא כתב את התאריך העברי שלו, אלא רק את הלועזי והחליט, בשונה מכל חברי כיתתו, שלא לקשט כלל את הבלון שלו, לא בשום נצנצים או מדבקות. סתם בלון פשוט. מישהו זר שלא מכיר את אושר והיה רואה את התמונה שלו היה מצטער עליו ולא מבין איך ילד כל כך יפה יכול להיות כל כך עצוב.
"אוריאל," המורה של אושר התרוממה. היא הייתה יחסית צעירה, אולי שנתיים מעלי. היה לה שיער עם כמה גוונים בהירים וחיוך נחמד, לא כזה של אני משתתפת בצערך, לא כזה שלא מבין איך הצלחתי להגיע לאסיפת ההורים, אלא חיוך כזה שהיא מישירה אל כולם.
לחצתי את ידה והתיישבתי מול השולחן שלה. הרגשתי שזה רשמי מדי ולא אהבתי את זה; את המפה ששמו על שולחן המורה, כד הפרחים הקטן וקערת הסוכריות כאילו כדי להמתיק את גלולה המרה.
"אושר לא בא?" היא שאלה בחיוך ושילבה את ידיה על השולחן.
נענעתי בראשי בחיוך מתנצל. "לא ידעתי שהוא גם צריך לבוא. הוא אצל סבתא עכשיו."
היא סימנה לי בידה שזה בסדר גמור וזה לא עניין גדול. היא פתחה קלסר שהיה כתוב עליו כיתה ג' 3 עם סמיילי שמשום מה נראה לי מרושע, בדיוק כמו הסוכריות ונגזרות הילדים המחייכים שהיו תלויות בראש הלוח, כאילו כולם היו מעטפה של רוע, של משהו עמוק ומסובך יותר. החזות הקלילה והנעימה הייתה פשוט שקר. זה היה הרבה יותר מרוכב מכמה חיוכים ונפנופי יד שמסמנים שזה בסדר.
"תראה," היא פתחה והביטה בי ברצינות, "אושר הוא ילד מקסים. הוא נעים לחבריו לכיתה, הוא חברותי ואוהב לשחק עם כולם, יש לו הרבה חברים קרובים בכיתה. בעניין הזה אני חושבת שאתה צריך יותר לתת לו להיפגש איתם גם אחר הצהריים, לפעמים ההורים עושים מפגשים כיפים ונותנים לילדים לעשות יצירות, חשוב שהוא יחזק את הקשר איתם מעבר למה שבית הספר נותן לו. חשוב שהוא ייחשף למנטליות שונה, אתה מבין?" לא הנהנתי. כי לא הבנתי מה היא רוצה ממני. "מובן שזו החלטה שלך ומה שנוח לך, אני ממש לא מנסה לערער על הסמכות שלך, אבל אושר כל כך רוצה להשתלב שלפעמים קשה לו כשיש פערים בינו לבין שאר החברים שנפגשים זה עם זה, אני גם רואה שהוא רוצה את זה בעצמו."
