פרק 28 - טורינו נוסטלגי

3.2K 300 50
                                    

אחרי כמה ימים, רק כדי לשים דגש על דבריה, מעטפה הונחה בתיבת הדואר שלנו

Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.

אחרי כמה ימים, רק כדי לשים דגש על דבריה, מעטפה הונחה בתיבת הדואר שלנו. עליה נכתב בכתב עגול ויפה למשפחת גואטה. בפנים נחה לה בצניעות ההזמנה לחתונה של מור. האמת, שחשבתי שהיא תלך על משהו הרבה יותר עוצמתי וראוותני, כזה שמבליט ומעצים את אהבתם לממדים מגוחכים, אבל היא הפתיעה בהזמנה מתומצתת שלא נועדה לשם הייצוג, אלא למען המטרה האמתית של הזמנה; הפרטים שבה. הערכתי אותה על כך. והייתי מעריך יותר, אם לפני כמה ימים לא הייתי מנסה לנשק אותה כמו מטומטם גמור. זו הייתה מהלומה כבדה מספיק בשביל שנינו. היינו רגילים לשלוח מדי פעם הודעות בוקר טוב זה לזו לזכר ימים עברו, אבל כבר מספר ימים שאפילו מילה לא החלפנו. אושר התגעגע אליה; הוא שאל אותי למה היא הפסיקה לבוא אלינו, כי כבר היה רגיל שהיא הייתה מבקרת אותנו פעם ביומיים. מעבר לכך שנהנינו זה בחברתו של זה, היא דאגה לאושר דאגה אמתית. היא רצתה לפקח מקרוב שאנחנו בסדר ולא זקוקים לדבר. למרות שלא חיבבתי בדיוק רחמים, זה דווקא היה מנחם לקבל ממנה יחס כזה, במיוחד כשכבר אין לי כל כך הרבה חברים שאני בקשר קבוע איתם.

דבריה הדהדו בראשי כאשר חציתי את הרחוב בריצה הלילית הקבועה שלי. תחילה, אפק לא כל כך חיבב את אורח החיים שאימצתי לעצמי. הוא לא אהב את שגרת הריצות הליליות שלי ובהתחלה, רק כדי לעשות לי דווקא, הוא לא היה חוזר הביתה בכלל לאחר העבודה ואז הייתי חייב לוותר על הריצות כי לא יכולתי להשאיר את אושר לבד, ישן או לא ישן בכלל. אפק העדיף שאשאר בבית ובמקום לרוץ ולשרוף קלוריות, שבכנות הייתי זקוק להן, הוא דרש שאשן בשעות האלה. אבל התעקשתי על כך והוא בסופו של דבר למד לוותר, ושזה טוב ועוזר לי ואני לא מכריח את עצמי לעשות את זה. הריצות האלה באמת היו הקלה בשבילי והפוגה מהלחץ של היומיום. בריצות האלה יכולתי להיות אוריאל, יכולתי להיות אני. הייתי משוחרר ומשולח רסן. רצתי הכי מהר הכי רחוק שיכולתי, שלא כמו ביומיום הייתי כבול וכפוף לכל מיני תנאים. זה הייתי רק אני. אני והרגליים והמהירות הכי גדולה שיכולתי להגיע אליה מבלי לקבל פיק רגליים. הייתי רץ ורץ ומגיע למקומות שבעבר היו כלום ושום דבר בשבילי והיום הם הכל. הייתי רץ עד קצה גבול היכולת הרעוע שלי ולחזור כבר לא הותיר בי שמץ של כוח, הייתי מתמוטט כשהייתי חוזר הביתה והייתי מתמוטט חזק, הייתי נשאב לשינה חזקה בה כל השרירים שלי רטטו מעונג.

בלו ג'יי | Blue JayWhere stories live. Discover now