מושלם זה משעמם // G×G

פרק 12 | שומר אחי

תודה רבה על כל התגובות!
כל תגובה וכל כוכב מראים לי עד כמה אתם אוהבים את הסיפור.
תודה❤
_________

חיכיתי לי בחושך בניסיון לא להרדם.
ספרתי את הזמן.
כמה כבר זמן אפשר לשחק אמת או חובה?
העיניים שלי כמעט נעצמו מרוב עייפות.
ואז אליאנה הגיעה.
"אז..." היא התחילה לאמר.
למה השביעיסטים והשמיניסטים מרכלים עליי?" שאלתי.
"הם אומרים שאת ממש יפה וכמה מהם לא היו מתנגדים להכניס אותך למיטה."
נחנקתי.
למיטה?
מה לעזאזל?
אני בת חמש עשרה!
"מה לעזאזל?"
אליאנה שתקה.
נשכתי את שפתיי.
ידעתי שאני יפה.
אבל לא ידעתי שמרכלים עליי בגלל היופי שלי.
אף פעם לא הזנחתי את עצמי אבל בניגוד לשאר החברים העירוניים שלי לא הייתי מהבנות האלו ששמות איפור ולובשות ביגדיי מעצבים.
תמיד הייתי הילדה הטובה.
הכל מהכל.
אהבתי ספרים באותה מידה שאהבתי קניות.
בכל הלימודים קיבלתי ציונים של ממוצע פלוס.
"אני עייפה." אמרתי.
"אז נדבר מחר?" אליאנה שאלה.
"מתיישהו...."
עצמתי את עיניי ונרדמתי אחריי שניות.

בבוקר עשינו את הקילומטרים האחרונים עד להגעתנו למושב.
הגענו בחצות היום.
אני וליהי מיהרנו הביתה כי היינו עייפות ואירו נשאר עם שירן, אמנדה וטיילור.
רוב זמן הטיול הוא היה איתן ועם טיילור.
ליהי זרקה את התיק בפינה ברגע שנכנסנו לחדרנו ואילו אני החלטתי לסדר את שלי.
כשהחזרתי את מברשת השיניים למקומה הצצתי לרגע בהשקפותי במראת השירותים.
עייני הגדולות הביטו בי דרך הזכוכית במבט עייף.
תהיתי לעצמי האם אני עד כדיי כך יפה שראשית ותהל ככה דיברו עליי.
למען האמת קיוותי שכן.
כמו כל נערה, הרצון להיות הכי יפה באזור געש גם בי.
רק שרוב הנערות רוצות להיות יפות בשביל שהבחורים יסתכלו עלייהן.
ואני רוצה שמישהי מסויימת תסתכל עליי.
אליאנה.

למחרת קמתי מוקדם כרגיל לעוד יום לימודים.
רוב היום היה דיי שמח וכולם נזכרו בחוויות הטיול.
כולם כבר ידעו שטיילור ואמנדה נשארים לחודש אחד בלבד שאחריו הם חוזרים לביתם, יחד עם אליאנה.
בהפסקת הצהריים יצאתי מן הכיתה כשלפתע הרגשתי יד גברית אוחזת בשיערי.
שפתיים הוצמדו לאוזני וקולו של צחי לחש באוזני "תהל רוצה לדבר איתך."
הסתובבתי במהירות "יא! עזוב אותי." צעקתי על צחי וכל מי שהיה במסדרון שמע אותי.
אליאנה שלחה אליי מבט שואל.
"תסתמי כבר ובואי." צחי אמר ודחף אותי להמשך המסדרון, לכיוון הכיתה של השמיניסטים והשביעיסטים.
סוף המסדרון היה מן ממלכה ששיכת רק להם.
כשנכנסתי לכיתה ישר ראיתי את תהל וראשית יושבות אחת ליד השניה על אחד השולחנות.
כשהגעתי ראשית חייכה ותהל סימנה לי להתקרב.
התקרבתי באיטיות.
בשלב זה צחי כבר לא אחז בי מאחור, הוקל לי.
"חשבנו שיש משהו שהיית שמחה לראות." ראשית אמרה.
"או יותר נכון לשמוע." תהל הוציאה מכיס הג'ינס שלה מכשיר נוקיה יחסית מתקדם.
"מה זה?" שאלתי.
"הקלטה."
"של?.."
"אמנדה ואליאנה." ראשית צחקקה.
החוורתי.
"תשמיעי לה, מסכנה הילדה, במתח." הורתה לתהל.
תהל לחצה על כמה מקשים ומיד קולותייהן של אמנדה ואליאנה הציפו את החדר.
לא היה ניתן לטעות שזה לא הן.
תהיתי על איכות ההקלטה.
תקעתי את ידי בכיסים והקשבתי בדריכות.
אליאנה; אני כל כך מתגעגעת...
אמנדה; אלי, את יודעת שגם אני.
אליאנה; כל כך הרבה זמן עבר.
אמנדה; זה בגלל שעזבת. אבל אל תדאגי.
אליאנה; את תרדי היום?
אמנדה; כן, ברור.
"נו ו?.." שאלתי כשההקלטה הסתיימה.
"את עד כדיי כך תמימה?" תהל שאלה.
מצמצתי, רגע, מה?
הרצתי בראשי שוב את השיחה.
הו פאק.
זה באמת נשמע רע.
איכס.
אני לא מאמינה על אליאנה.
השתדלתי להסוות את הגועל בפניי.
"למה נראה לכן שאכפת לי? למה זה אמור לעניין אותי? אמרתי לכן כבר, אני לא בקטע של אליאנה." יריתי את המילים מפי במהירות.
"סתם, מצאנו רכילות מעניינת אז שיתפנו אותך." ראשית אמרה.
הן עוד מעיזות לדבר על רכילות אחריי כל מה שהן ריכלו עליי מאחוריי הגב?
"אז אוליי כדאי שגם תשתפו אותי ברכילויות שלכן עליי." אמרתי.
ראשית נשכה את שפתייה.
תהל התקרבה אליי ואחזה בפניי.
"תרגעי מותק, את סך הכל ילדה יפה מהעיר."
לא הספקתי לענות לה כי צחי כבר משך אותי משם והוציא אותי מהכיתה.
ניסיתי להכנס חזרה אבל הוא דחף אותי ונפלתי על הרצפה.
דלת הכיתה נטרקה.
זחלתי על הרצפה אל הקיר והשענתי עליו את גבי.
בכיתי בקול, כמו ילדה קטנה.
המסדרון היה ריק.
ואז שמעתי צעדים.
הרמתי את מבטי בתקווה לראות את אליאנה.
קיוותי שהיא תספר לי שכל מה שהם אמרו לא נכון.
שהשיחה עם אמנדה מזוייפת.
אבל זה היה יורם.
רציתי להרביץ לו, לצעוק עליו שיהרוג את הנערים בכיתה שלו.
הוא התקדם לעברי ונעמד מעליי.
הבטתי בו בעיניים דומעות.
הוא התיישב לידי באנחה בעודו זורק את התיק שלו הצידה.
"ראשית ותהל?" הוא שאל.
מצמצתי.
"מה?"
"הן הסיבה שבגללה את בוכה פה?" הוא שאל.
"כ-כן." גמגמתי "איך ידעת?"
הוא התקרב אליי.
"לא ידעתי, ניחשתי."
שתקתי ותהיתי למה הוא כל כך נחמד אליי בניגוד לשאר חבריו.
לאחר חצי דקה הייתי עטופה בחיבוק החם שלו שהזכיר לי את החיבוקים של דניאל, אחי הגדול.
אותו מגע גברי, אותן נשימות קצובות, אותו בושם..?
ריחרחתי את כתפו של יורם.
היה לו בדיוק את הריח של הבושם וגם הריח שלו שתמיד אהבתי איך שהתמזג עם הבושם שלו בצורה מושלמת.
הריח של דניאל, אחי.
התנתקתי בחיבוקו ובחנתי את פניו.
שפתיו היו מעט נפחות ועל צווארו נראה היקי קטן שהוסתר על ידי החולצה שזזה מעט בזמן שחיבק אותי.
הוא מיהר לישר את חולצתו.
"יור, מה אתה מסתיר?" שאלתי.
"אני?" הוא שאל.
"אלא מי?"
הוא נאנח.
"טוב אני חושב שהגיע הזמן שתדעי." הוא אמר.
"שאני אדע מה?" שאלתי בבלבול.
הוא הזיז את חולצתו וחשף שוב את ההיקי.
"זה." אמר "דניאל עשה לי."
צחקוק נפלט מפי.
"רגע מה?" מיהרתי לשאול.
"אנחנו יוצאים." הוא אמר.
"באמת?"
יורם ואח שלי יוצאים?
תחושת שמחה מילאה אותי.
יורם היה השמיניסט היחיד שהתייחס אליי יפה.
הגן עליי באמת או חובה ובכללי מחבריו.
ממש כמו אח.
מחצתי אותו בחיבוק.
"נועה..נועה אני נחנק." הוא חירחר.
"אופס." צחקקתי והרפתי ממנו.
"שמעי, זה עדיין בגדר סוד. לא הייתי אמור לספר לך את זה. אפשר רק לדעת מה הסגיר אותי?"
"הריח של דניאל." אמרתי.
הוא צחקק "כן, יש לו ריח נהדר."
צחי בדיוק יצא מכיתה וראה את יורם יושב לידי.
"יור!" הוא קרא לעברו.
יורם נעמד באיטיות "אתה צריך משהו?"
צחי פזל אליי וראה שאני מחייכת "לא, כלום, ביי." מלמל ונס משם במהירות.
חייכתי.
יורם נפרד ממני לשלום ומיהר אחריי צחי.
יורם היה סוג של מנהיג אצלם, כולם יראו מפניו.
כשהגעתי לחצר האחורית הקטנה כולם מיהרו לשאול מה השמיניסטים רצו ממני ואני רק מלמלתי שהם החזירו לי משהו שאבד לי בטיול.

באותו יום כשחזרתי הבייתה הופתעתי לראות שדניאל לא הלך באותו יום לעבודה.
הנחתי שזה קשור להגעה הממש מאוחרת של יורם.
התנפלתי עליו בחיבוק.
"דניאל!" היה לו אותו ריח כמו שהיה ליורם בבוקר.
"היי ניי, מה קורה?" הוא שאל.
התקרבתי אליו "אני יודעת על יורם." לחשתי באוזנו.
הוא החוויר וכמעט נפל מהכיסא.
"מה?" הוא שאל בבהלה.
"כדאי שאחריי שאתם מתמזמזים שיתקלח כדיי שהריח שלך לא ישאר עליו." קרצתי לו.
הוא צחקק.
"את לא כועסת שלא סיפרתי לך?"
"כל אחד מסתיר משהו." אמרתי ונזכרתי בכך שאליאנה אמרה לי את המשפט הזה בדיוק בטיול.
הוא חייך.
"אוליי את צודקת אחותי."

באותו אחר הצהריים ישבתי בחדר המשותף שלי ושל ליהי ועברתי על שירטוטיי הבית של אליאנה.
משהו היה נראה לי מוזר, לא הגיוני.
על פי כל הפעמיים שעברתי על יד הבית של אליאנה זכרתי שהקומה הראשונה והקומה השניה שוות בגודלן.
אבל השירטוטים גילו לי שהאורווה לא תופסת את כל הקומה למטה.
שזה מה שלא היה נראה לי הגיוני.
זה היה נראה כאילו ישנו עוד חדר בקומה הראשונה.
חדר שמי שתכנן את הבית לא רצה שישימו לב אליו והשתמש בטריק הנדסאות פשוט.
מצד שני האפשרות שדיירי הבית - וביחוד אליאנה - לא ידעו על החדר הזה הייתה נשמעת לי פחות סבירה.
טמנתי את ראשי בין ידי.
משהו פה מריח לי מוזר.
ואני מקווה שזה מריח טוב כמו הבושם שמעורבב בריח של אחי ולא בריחות אחרים.