מושלם זה משעמם // G×G

פרק 13 | לא על השקר לבדו

למרות שחצי מהאנשים שקוראים לא מצביעים וזה נורא חבל לי אני עדיין מעריכה את כל מי שכן מצביע.
פרק קצת יותר ארוך הפעם ויותר מוקדם!
תהנו.
_________

לא חשבתי הרבה כשהלכתי לבית של אליאנה.
רק ידעתי שאני צריכה להבין מה קורה.
השיחה המוזרה שלה עם אמנדה, החדר המיסתורי והסוד שהיא הודתה שקיים.
עד לרגע שבו עליתי במדרגות ביתה לא ידעתי איך אתרץ את בואי.
ואז נזכרתי בסוודר הורוד שהשאלתי לה בטיול שאותו עדיין לא החזירה לי.
אמא של אליאנה פתחה בפניי את הדלת.
היא חייכה אליי בשקט והורתה לי לבוא אחרייה.
הספקתי לבחון את עיצבו הפנימי של הבית.
לאחר מכן נעצרה באמצע מסדרון והצביעה על דלת בקצהו.
הודיתי לה והתקרבתי אל הדלת.
נקשתי קלות.
"פתוח." קולה של אליאנה נשמע.
פתחתי בזהירות את הדלת.
את החדר של אליאנה אפשר לתאר במילה אחת פשוטה;
אפור.
הקירות היו לבנים אבל המיטה, הארון והשידה היו צבועים באפור.
אליאנה ישבה על המיטה שלה בעלת הכיסוי האפור ואחזה בספר כלשהו.
"לא ידעתי שאת כזאת תולעת ספרים." אמרתי.
"אני לא, זה ספר לימוד." היא מיהרה לסגור אותו.
התקרבתי אלייה וראיתי שזהו ספר לשון.
"איזה נושא את לומדת?"
"אותיות אית"ן." היא קמה ממיטתה והניחה את הספר על אחד המדפים האפורים.
"לא לומדים אותיות אית"ן, פשוט מתרגלים." ציינתי את דעתי.
"אהה אוקיי את צריכה משהו?" שאלה בעצבנות.
"למה את מחכה למישהו?" שאלתי.
"כן."
כנראה שהיא מחכה לאמנדה, חשבתי לעצמי.
"באתי לקחת את הסוודר שלי." אמרתי את התירוץ.
"אהה הורוד." אליאנה אמרה והתקרבה לארון.
לאליאנה היו דיי הרבה בגדים יחסית למישהי כמוה.
חוץ מפינה אחת בארון בה היה תלוי הז'קט הכחול שלה, מעיל שחור וג'ינס לבן, כל הארון היה אפור.
חמישים גוונים של אפור בארון של אליאנה.
גיכחתי.
"הארון שלך ריק." צייניתי.
"לא נכון, הוא מלא, באפור." היא התגוננה.
הנהנתי בשקט.
היא הוציאה את הסוודר שלי שהיה כעת נקי ומקופל והושיטה לי אותו.
"זהו?" שאלה.
"כן." אמרתי.
זה היה נראה כאילו רצתה שאלך.
כנראה בגלל בואה של אמנדה.
"אוקיי דיי." אמרתי.
"אני יודעת שיש לך בבית חדר סודי ושאת מסתירה משהו, רק תגידי לי אם זה שווה את המאמץ שלי לשכנע אותך להגיד לי מה. כי זה מטריף אותי." יריתי את מחשבותיי בטון טיפה יותר עצבני משהיה לי עד עכשיו.
אליאנה הביטה בי בהתלבטות.
אמנדה בדיוק נכנסה לחדר.
"שמעתי את השיחה מצטערת." היא אמרה.
אליאנה תפסה בידה וגררה אותה לפינת החדר.
לאחר התלחשות קטנה באנגלית מהירה שלא יכולתי לשמוע הן חזרו לכיווני.
"בואי." אליאנה הורתה ויצאה מהחדר.
יצאתי אחרייה כשאמנדה מאחוריי.
אליאנה הלכה לפינת סאלון ביתה והזיזה מעט את הספה.
כעת יכולתי לראות על הרצפה ידית.
אליאנה מיהרה לפתוח את הדלת ברצפה ולרדת במדרגות שנגלו לעייני.
הנחתי את הסוודר הורוד שלי על הספה והתחלתי לרדת אחרייה.
הדבר הראשון שראיתי היה ספרים.
רציתי לשאול אותה למה הם מחביאים סיפרייה בבית כשלפתע קלטתי בפינת החדר תמונה של ילד.
מעליו צלב ומתחתיו נרות נשמה.
אליאנה התקרבה והדליקה את הנרות בעוד אמנדה העבירה את ידה בעדינות על שורת הספרים.
התקרבתי אל התמונה וכעת יכולתי לקרוא את מה שהיה כתוב תחתייה באותיות זהב.
'מארק ארנולד גריי'.
"אני מצטערת..." מלמלתי.
אליאנה הסתובבה אליי כשדמעות הרטיבו את לחייה.
"הוא היה ילד מקסים." אמנדה התקרבה אלינו.
אליאנה קימטה את מצחה.
"כל הזמן הוא רק רצה לעזור לכולם ולהיות הכי טוב בשביל אבא ואמא. הוא אהב כל כך את החתולות ואת האפרוחים ואת הספרים האלו.
כל הספרים האלו.
סתם ככה לא הייתי נוגעת בספר, מעולם לא אהבתי כל כך לקרוא ספרים כמו שאהבתי להקריא לו כשהיה בבית החולים.
לפניי שהוא מת הוא אמר לי תודה, תודה שסיימתי להקריא לו את הסדרה "פרסי ג'קסון" ושבשמיים הוא יפגוש את אמו האלוהית, אתנה.
ואני אמרתי לו תודה על זה שנולד, שהיה אח קטן כל כך טוב.
תודה שחייך, תודה שהאיר את העולם הזה בטוב שלו."
מעולם לא שמעתי את אליאנה נושאת נאום.
ומעולם לא ראיתי אותה נושאת קולה בבכי.
"אחריי שהוא מת, השתניתי, כך אומרים עליי.
גזרתי את השיער הארוך ועשיתי את כל העגלים האלו."
אליאנה העבירה את ידה על שפתייה.
"נטשתי את הרכיבה.
עד שההורים שלי החליטו שהמעבר לפה ישפיע עליי לטובה.
והוא באמת השפיע.
על החדר הזה רק ההורים שלי, אמנדה, טיילור ושון ידעו.
כי את כל הדברים שלו שמתי פה.
הריח שלו פה.
ואני מרגישה אותו פה איתי.
מחייך אליי מהתמונה הזאת."
כעת היא העבירה את ידה על התמונה הגדולה.
"נשבעתי.
נשבעתי שלא אכנס לפה יותר מפעמיים בחודש ורק לחצי שעה בכל פעם.
כי המקום הזה מחזיר אותי לכאב ולאבל.
והוא לא היה רוצה בכך."
אליאנה התקרבה אל אחת מהמגירות והציאה ממנה חולצה קטנה כתומה שזיהיתי כחולצת מחנה החצויים. פריט שהוזכר בסיפריי "פרסי ג'קסוו."
"תשאירו אותי לבד קצת." ביקשה.
לפניי שעליתי חזרה לסאלון יכולתי לראות אותה כושלת לרצפה וטומנת את פניה בחולצה.
כאילו היא מנסה להריח את הריח שלו.
התיישבתי על הספה לצד אמנדה.
"את יודעת..." פתחה. "מארקי אף פעם לא חשב שאני ואלי צריכות להיות ביחד. הוא אמר שלשיפים טובים יש שיער בצבעים שונים אחד מהשני." היא סלסלה את קצוות שיערה בחוסר תשומת לב.
הבנתי למה התכוונה.
הריי צבע השיער שלה וצבע שיערה של אליאנה היה כמעט זהה.
"אני ואליאנה אף פעם לא היינו משהו עמוק. יותר תמיכה כזה, גם עם שקרה למארקי היה לה ממש קשה, היא הייתה בדיכאון עמוק במשך כמה חודשים. היא גזרה את השיער הארוך שלה ותרמה אותו לילדה מהמחלקה של מארק."
לאליאנה היה שיער ארוך?
כמה שניסיתי לדמיין את זה לא ממש הצלחתי.
לפתע אמנדה הביטה בשעון היד הזהוב שלה.
"בואי." אמרה.
ירדנו חזרה לחדר הסודי שכבר לא היה סודי בשבילי.
אליאנה ישבה על כיסא שעמד בפינת החדר ובהתתה באוויר.
"אלי." אמנדה ניגשה אלייה.
"תני לי שניה." אליאנה אמרה וקמה ממקומה לכיוון התמונה.
היא העבירה את ידה על הצלב ואז על התמונה והביטה בה ברוך לא אופייני לה.
ואז קולה נהייה שקט "אתה הסיבה העיקרית שבגללה אני נוסעת חזרה, אני באה לבקר אותך."
אליאנה יצאה ראשונה ואנחנו אחרייה.
"אני מצטערת נועה." אליאנה אמרה.
"אין לך על מה להצטער, סליחה שלחצתי." אמרתי אני מיד.
"זה בסדר.." היא מלמלה.
אמנדה שעמדה במשך הדקה האחרונה במבוכה בצד התערבה.
"אני לוקחת את אוריון, אוקיי?" שאלה.
אליאנה הנהנה.
"אנחנו ניקח את בלאקג'ק."
ירדנו אל האורווה.
עלינו על הסוסים.
אמנדה רכבה לבדה על הסוס הבהיר ואני ואליאנה על הכהה.
במהלך הרכיבה היה נמאס לי להחזיק בחגורה של אליאנה אז פשוט עטפתי את ידיי סביב מותנייה ונשענתי על גבה.
להפתעתי היא לא התנגדה.
עצמתי את עייניי ונתתי לרוח לפרוע את השיער שנח על מצחי.
"הגענו." אמנדה צעקה.
מיהרתי לפקוח את עיניי.
שוב היינו באותו מקום שבו היינו אז.
המקום שממנו רואים את האופק.
הפעם לא ירדנו מהסוסים ורק בהינו בשקיעה בשלווה.
לאחר כמה דקות אליאנה הפנתה את הסוס חזרה.
"אני קצת עייפה." הסבירה.
הנהנתי בשקט ואז נזכרתי שהיא לא יכולה לראות את פניי כי היא מקדימה, אז אמרתי "אוקיי."
חזרנו למושב.
כשחזרתי לבית של ליהי לקחתי את המחשב הנייד של דניאל בכדיי לראות סרט.
לפתע הגיעה שיחת סקייפ.
זאת הייתה אחת מחברותיי הטובות בעיר - הילה.
עניתי מיד.
"ניי!" היא צעקה לעברי.
"היי לי, מה קורה?" שאלתי אותה.
"פסדר." היא צחקקה.
"למה את מתקשרת למחשב של דניאל?" שאלתי.
"תהיתי לעצמי אוליי את לידו. התברר שצדקתי בערך. מה קורה שם במושב? נדלקת כבר על מישהו?"
נאנחתי "מישהי."
"נו ומה איך הולך בנייכן?" היא שאלה בעודה מתעלמת לגמריי מהעובדה שהרגע יצאתי מהארון מולה.
למען האמת שמחתי.
"היא לא סופרת אותי." נאנחתי.
"היא מהמתנשאות?" הילה נראתה מודאגת.
"לא בדיוק..." מלמלתי.
"היא יותר יפה מעדן כיתה י"א? אם את עדיין זוכרת." היא שאלה.
מיד נזכרתי באחת הילדות היפות בעיר.
ברור, מי לא מכיר את עדן היפיהפיה?
"לא." אמרתי.
אליאנה הייתה יפה לדעתי אבל למען האמת לא כל כך עניין אותי המראה החיצוני שלה.
"אז?..." הילה שאלה בעודה משחקת בשיערה.
"לא אכפת לי גם אם היא הייתה נראת כמו חרא של פרות." אמרתי.
הילה צחקקה "כולם אומרים את זה. אבל תאמרי אמת רגע, היא יפה? ואיך קוראים לה?"
זווית פי התעקמה לחצי חיוך.
"היא יפה. וקוראים לה אליאנה."
"את יודעת מה היא בערך חושבת עלייך?" הילה שאלה בהתעניינות.
"כן..." מלמלתי "היא חושבת שהפגם שלי זו שלמות יתר. ולדעתה כל מה שמושלם הוא דיי משעמם."
"איך שלמות יתר יכולה להיות פגם? ואם זה הפגם של שלמות אז השלמות לא שלמה ואז זאת לא שלמות." פרצופה של הילה נראה מבולבל.
"תסביך." הודתי.
"איך את מרגישה כשאת לידה?"
חשבתי לכמה רגעים.
"כאילו הכל מסביב זמזומים וכל מילה שהיא אומרת היא הד שאני אזכור לנצח. כאילו כשהיא לא נמצאת אין לי מה לעשות, וכשהיא נמצאת אני יכולה רק לבהות בה ולנסות לדמיין על מה היא חושבת. כל פעם כשהיא פונה אליי אני מרגישה חשובה וכל פעם שהיא נוגעת-" נקטעתי על ידי הילה.
"נוגעת?" שאלה עם חיוך מטריד.
"בלחי."
"תסבירי." החיוך עדיין לא ירד מפנייה.
"לפעמים כשאני מחייכת היא מעבירה יד על גומת החן שלי ואחר מתנצלת ואומרת שזה חמוד מידי." ניסיתי להסביר.
"זה ממש מתוק!" הילה התלהבה.
קברתי את פניי בין ידי.
"אז למה את חושבת שהיא לא בקטע שלך?! זה הכי נראה שהיא כן." הילה כמעט קיפצה במקום באושר.
"לא יודעת. יש לה רגעים שהיא מתנהגת בקרירות כזאת."
"וכשזה קורה את מרגישה שאת פחות אוהבת אותה?" חברתי המצחקקת המשיכה לחקור.
נרתעתי מהשאלה המוזרה.
"לא! להפך. כשהיא קרה אליי, כשיש לה מצב רוח רע בא לי רק לנשק אותה." יריתי את המילים.
"ומה קורה אחריי הרגעים האלו?"
"היא מתנצלת."
"זה אצילי."
גיכחתי.
"מה את מגחכת?" הילה שאלה.
"כל דבר שהיא עושה אצילי," פירשתי את הגיחוך שלי "היא נצר של משפחת גריי."
הילה נראתה המומה "כאילו גריי גריי? אלו שלמדנו עלייהם בהיסטוריה?"
חייכתי "כן."
נזכרתי בכל השיחות שלי עם אליאנה.
איך שהיא סיפרה לי השולשלת שלה.
המשפחה המורחבת שלה קיבלו אותה יחסית יפה.
"ואו. נפלת על מישהי טובה." הילה אמרה בהתפעלות.
חייכתי בעצב.
חבל שהיא רק לא נפלה עליי.
במיטה.
"תעשי לה מבחן." הילה הציעה.
"מה??"
"תראי, תספרי לה שאת דלוקה על מישהו."
"ובמה זה עוזר?" שאלתי.
"תראי את התגובה שלה."
נאנחתי.
לשקר שוב לאליאנה.
לא על השקר לבדו כאב לי.
לא על זה ששוב אני אעשה את הפעולה השנואה עליי - לשקר.
אלא על התחושות שלה.
אז בפעם הראשונה קיוותי שהיא לא מרגישה אליי כלום.
כדיי שלא יכאב לה.
כדיי שיהיה לה טוב.
כי אני אוהבת אותה.