Need you close to me

Part 30

ארזנו את דברינו במהירות רבה. לקחנו את המטענים, בגדים, נעליים, תכשיטים יקרים, בשמים יקרים וכו׳.. לא ידענו מה לקחת, אדריאן לא פירט, אך סמכנו על מה שאמר ולקחנו את מה שהכי היה חשוב. לא לקחנו הרבה, אז התיק גב הקטן שהיה עלינו היה קל מאוד. שתינו היינו מודעות למה שאבא שלי מסוגל, למרות שאף פעם לא היינו אמורות להיות מעורבות.

יצאנו מהחדר, לבושות בג׳ינס, חולצה רגילה ונעלי אדידס כמובן, כי מי יודע כמה נצטרך לרוץ, ורצנו במורד המסדרון אל המדרגות. ירדנו את כל הקומות עד הכניסה, וכשראינו חבורה של שומרים עם אקדחים עם הגב אלינו, ירדנו עוד שתי קומות בשקט. הגענו למעין חדר נטוש כזה וחשוך.

״אמילי? איפה את?״ לחשתי

״אני פה״ לחשה ואחזה את ידי

״אוקי. מעכשיו אנחנו נצמדות אחת אל השניה ולא עוזבות״ לחשתי.
שמענו קבוצת אנשים יורדת ונצמדנו אל הפינה של הקיר.
עדיין לא עיכלתי את זה, זה קורה כל כך מהר. רגע אחד אני במיטה, ורגע אחר אני באיזה חדר חשוך בבניין.

״תשלחי הודעה לאדריאן שאנחנו פה״ לחשתי והיא הוציאה את הטלפון שלה.

עוד פיצוץ נשמע והצטמקנו אחת עם השניה.
״שיט אין לי אינטרנט״ לחשה.

הוצאתי את הטלפון שלי ובדקתי.

״גם לי״ לחשתי נאנחת.

״בואי״ אמרתי והתקדמתי אל המדרגות

״וואו לאן?״ שאלה

״לבדוק אם השטח פנוי״ אמרתי כמובן מאליו

״לא לא לא. אנחנו נשארות כאן עד שאדריאן יבוא.״ החליטה

״אמילי, אנחנו חייבות ללכת לראות, מה אם הוא לא יבוא? או שהוא צריך עזרה? לפחות שנתקשר אליו.״ אמרתי

היא נאנחה בתבוסה ועלינו במדרגות.

עלינו למעלה ובדקתי את הטלפון, ועדיין אין קליטה. עברנו כבר את הקומה הראשונה, והצצתי בדלת שהיה בה חריץ קטן כדי להציץ. לא ראיתי אף אחד, אז ניצלנו את ההזדמנות לעבור במהירות אל הדלפק.

משכתי את אמילי איתי והגענו אל הדלפק מבלי להיתפס. הרמתי את ראשי טיפה מעל הדלפק כדי לראות מישהו וראיתי אנשים מחוץ לבניין, אך חוץ מזה הכל היה שקט. תהיתי לעצמי מה עם כל האנשים האחרים שבבניין, אך אמילי קטעה את מחשבותיי לרגע

״יש לי פס אחד!״ הכריזה בלחישה.

״אמילי״ אמרתי בוהה בחלל הריק שליד הדלפק

״מה?״ הרימה את מבטה אליי מאנשי הקשר שהיו לה על הטלפון

״מה קרה?״ חזרה על השאלה

״משהו פה לא מסתדר לי... היו כאן עוד אנשים בבניין,״

התחלתי לומר והיא הבינה לאן אני חותרת

״מיה..״ לחשה אך התעלמתי

״היינו שומעים אותם צועקים ובורחים נכון? זה לא סתם ניסיון התנקשות, או אזהרה, הוא באמת מנסה להרוג אותי״ לחשתי

״הו מיה...״ לחשה

״אמילי, אני לא יכולה להכניס אותך לזה. אני סבלתי אותו כל חיי, אמי לא מוכנה שאת תסתכני,״ אמרתי

״מיה לא אני לא משאירה אותך לבד״ מבטה היה מודאג

״את כל מה שנשאר לי, ואני לא מתכוונת לסכן אותך״ לחשתי

״לא מיה אני לא מקשיבה לך״ אמרה מכחישה

״הבטחנו אחת לשניה שאנחנו לא עוזבות אחת את השניה אף פעם!״ אמרה

״אני יודעת, אבל את צריכה להיות בטוחה. זה או אני, או שתינו״ אמרתי

״אז שתינו״ אמרה ולפני שהספקתי לענות לה שמענו עוד פיצוץ מהקומה למעלה.
תפסתי את ידה ורצתי איתה אל הדלת האחורית, מזל שהשומרים לא היו שם.

״תשארי פה, אני הולכת להביא את התיק שלי״ אמרתי כששמתי לב שהורדתי אותו ושכחתי אותו שם.

נכנסתי אל הבניין ושמעתי יריות רבות, עד שכל השומרים של אבי היו על הרצפה ושומרים חדשים נכנסו, ובראשם ניק ואדריאן. הרמתי את התיק שלי ושמתי אותו על גבי.

״מיה!״ אדריאן צעק

״אמילי מאחור״ השתעלתי מהעשן שבקע מהאש שהפיצוצים גרמו לו.

פרצוף מודאג היה על פניו והוא את אל הדלת האחורית.

״מיה״ ניק ניגש אליי, וכמו תמיד, בחנתי אותו. הוא היה לבוש בחולצה שחורה פשוטה שעליו היא נראתה יותר מפשוטה, היא הבליטה את שריריו כמו תמיד, והוא לבש מכנס שחור וכמובן נעליים שחורות.

״אתה מדמם״ הסתכלתי על פניו. פיצוץ נשמע והוא החזיק אותי קרוב אליו, מגן עליי.

״כמה פיצוצים יש?״ שאלתי

״הוא שם אחת בכל קומה כנראה, אז נשארו עוד... עשרה בערך״ אמר

״בואי״ משך אותי אחריו

״מה עם אמילי ואדריאן?״ שאלתי משתעלת

״אדריאן יטפל באמילי. קדימה״ משך אותי והכניס אותי למכונית שלו.

״תשני, מחכה לנו נסיעה.״ אמר והספקתי להבין רק קצת לפני שנרדמתי לגמרי.

——————————————
מה אומרים?