בפרק הקודם: ״תגיד רפי, איפה חברה שלך?״ אני שואל ורפי מסתכל עליי. הוא לא יודע מה להגיד והוא מסתכל על נקודה כלשהי. אני מסתכלת לאן הוא מסתכל ורואה שהוא מסתכל על עדן שיושבת מולו ליד מאי.משהו פה נראה לי טיפה חשוד.
״אתם רוצים להסביר לי מה הולך?״ אני חוזרת על עצמי שוב.
״ליאן, אני ועדן ביחד.״
***
״אני שמעתי נכון?״ אני שואלת את רפי שאמר הרגע שהוא ועדן ביחד.
״כן חיים שלי, שמעת נכון.״ רפי ממלמל.
״אתם מה?״
״אנחנו ביחד.״ עדן מאשרת את דבריו של רפי.
מה לעזאזל קורה פה? ממתי עדן ורפי ביחד? למה אף אחד מהם לא סיפר לי?! אני חיה עם הבנאדם הזה בתוך הביתה, זה אח שלי והוא מספר שיש לו חברה אבל שוכח את הפרט הכי חשוב שזאת חברה שלי.
אני לא מתעצבנת כי הם ביחד. לא אכפת לי, עדן חברה שלי והוא אח שלי והם הכי יתאימו אחד לשני בעולם. אבל העובדה ששניהם ביחד כבר לא יודעת כמה זמן ביחד ואף אחד מהם לא טרח לציין רק להזכיר את העובדה שהם ביחד, זה מה שמעצבן אותי בזה.
״אוקי.״ אני ממלמלת וחוזרת לקחת ביס מהחתיכה של הדג שהייתה על המזלג.
״מה יש?״ הראל שואל אותי.
״שום כלום, הכל בסדר.״ אני עונה בציניות. הציניות שלי נורא מעצבנת את רפי, הוא שונא את זה.
״אם יש לך משהו להגיד, תגידי.״ רפי זורק לעברי. הוא התעצבן מהאמירה שלי.
״אמרתי שהכל בסדר.״ אני מסתכלת לו בעיניים.
״זה לא נראה שהכל בסדר כמו שאת מתארת.״
״איתך אני אדבר אחר-כך.״ אני עונה.
עדן מובכת מכל הסיטואציה. ממש לא רציתי שזה יצא ככה, אני פשוט לא יודעת מה להגיד להם. אני הכי מפרגנת בעולם, אני חושבת שהם יהיו זוג מדהים אבל העובדה שאף אחד מהם לא טרח לספר לי לפני מפריעה לי לשמוח.
״אני רוצה לדבר איתך.״ רפי ניגש אליי כשאני באמצע שטיפת הכלים.
״תן לי.״ עדן מבקשת מרפי בקול עדין.
״בואי אני אחליף אותך.״ שירה אומרת ואני ועדן עולות לחדרי.
אני מדליקה את האור ועדן נכנסת אחריי וסוגרת את הדלת.
אני מתיישבת על המיטה ומחבקת כרית בצורת לב עם תמונה של מאי נותנת לי נשיקה בלחי שמאי קנתה לי לפני חודשיים כדי שאזכור שהיא תמיד אוהבת אותי וזה מה שמשנה.
״למה לא סיפרתם לי?״ אני שואלת ביובש.
״רציתי לספר לך אבל לא תמיד היה זמן מתאים. ואז את ואליה נפרדתם...״ עדן אומרת. מה הוא קשור עכשיו?
״מתי זה התחיל?״ אני שואלת.
״הייתה איזו פעם אחת שבאתי אלייך ורפי החזיר אותי הביתה. התחלנו לדבר קצת, הוא היה ממש חמוד ושנייה לפני שהלכתי הוא ביקש את המספר שלי.״ היא עוצרת.
״תמשיכי.״
״התחלנו קצת לדבר בהודעות, הוא הראה לי שהוא בעניין ואחרי שבועיים קבענו שניפגש. לבד, רק שנינו.״
״אוקי.״ אני רומזת לה להמשיך.
״אז נפגשנו, היה מדהים הרגשתי שזה יכול להתקדם. נפגשנו שוב אחרי שבוע ולפני שהלכתי הביתה הוא נישק אותי. אחרי הנשיקה לא דיברנו עליה. יומיים אחרי הוא כתב לי שהוא לא מפסיק לחשוב על מה שקרה ושהוא רוצה שניפגש כדי לדבר ומאז זה כבר היה ברור ששנינו רוצים להיות ביחד ואז זה קרה.״
״אז למה לא סיפרתם לי?״ אני שואלת בשקט.
״לא הרגשתי בנוח לבוא ולהגיד לך שאני ורפי ביחד כי פחדתי מהתגובה ופחדתי שזה ירחיק בנינו יותר.״
״למה שזה ירחיק בנינו, אחותי?״
״אני לא יודעת יפה שלי, אבל הרגשתי לא בנוח לבוא ולהגיד לך שאני ורפי ביחד ואז את ואליה נפרדתם. וחוץ מזה, אני חברה שלך וזה אח שלך. פחדתי מזה.״
״אז העדפתם להסתתר? בסופו של דבר הנה זה התגלה. ועכשיו אני יותר כועסת בגלל העובדה שהסתרתם את זה ממני, דווקא להפך אני שמחה שיש לו מישהי כמוך.״
״לא חשבנו בהגיון, אני ממש מצטערת אהובה שלי.״
״הכל טוב, פשוט אל תסתירו ממני יותר כלום.״ אני מחבקת אותה.
״אני באמת שמחה שלרפי יש מישהי כמוך, מישהי שתיישר אותו קצת.״
עדן מחייכת.
״את באמת בסדר עם זה?״ היא שואלת.
״תראי, גם אם אני אגיד שאני לא בסדר עם זה בכל מקרה אתם לא תפסיקו להיות ביחד. אבל כן, הכל בסדר כל עוד נדע לעשות את ההפרדה הזאת. אני באמת שמחה שרפי ואת ביחד, את מדהימה ורפי בעצמו מדהים.״
״איך אני שמחה שאת אומרת את זה, כבר חשבתי שיהיה בנינו מתח.״
״זאת הבעיה, שאת לפעמים חושבת יותר מידי. תשחררי מזה. יהיה מה שיהיה.״ אני מחייכת אליה.
עדן מחייכת גם ומחבקת אותי. אני ועדן לא מכירות הרבה זמן. הכרנו דרך חברים משותפים והיא נכנסה לי ללב בקלות כל כך מה שלא קורה אף פעם. קצת קשה לי להסתדר עם בנות. בנות זה עם רע, עם קנאי קשה למצוא חברה אחת שהיא אמיתית אבל המזל שלי הוא שאני הסתדרתי. יש לי את מאי, עדן ושירה. יש לי עוד כמה חברות מהשכבה שאני מאוד אוהבת אבל הן לא חברות לשבת ולספר להן את סיפור חיי.
״אני אסמס לרפי שיבוא, אני חושבת שיש לך כמה מילים להגיד לו.״ עדן מוציאה את הפלאפון שלה מהכיסא וכותבת לו הודעה.
״תודה שקיבלת את זה כל כך טוב.״ עדן מחבקת אותי.
״איך אפשר שלא?״ אני מחייכת תוך כדי החיבוק איתה.
הדלת נפתחת, אנחנו מתנתקות מהחיבוק ומולנו עומד רפי.
״אני אשאיר אתכם לבד.״ עדן מחייכת וקמה מהמיטה, היא באה לצאת מהחדר ונותנת נשיקה קצרה לרפי. עדן יוצאת וסוגרת את הדלת אחריה.
״תגיד לי מה אתה מטומטם? איך לא סיפרת לי דבר כזה.״ אני אומרת בחיוך והתלהבות ונותנת מכה קטנה על החזה שלו.
״אני לא יודע אחותי, אני באמת מצטער.״
״אני מודה שכעסתי אבל זה עבר לי. תיזהר לא לספר לי משהו כזה יותר. מטומטם!״ אני אומרת בחצי צעקה ומחבקת אותו.
״אני מבטיח יפה שלי.״ הוא מחבק אותי בחזרה.
״סוף סוף יש לך מישהי נורמלית שתיישר אותך קצת.״ אני מצחקקת ומתנתק מהחיבוק איתו.
״מה יש לך? אני ישר כמו סרגל אני.״ רפי אומר ומתיישר.
״אה בטח.״ אני צוחקת.
״באמא שלי איך התגעגעתי אלייך.״ רפי מחבק אותי. אני מחבקת אותו בחזרה והוא מהדק את החיבוק.
״גם אני חיים שלי.״ אני ממלמלת.
אנחנו מתנתקים מהחיבוק ורפי מסתכל עליי, ממש בוחן אותי.
״מה?״ אני שואלת.
״יא אללה איך התבגרת לי ככה.״
״הייתי צריכה את זה בשביל עצמי.״ אני מחייכת.
״תאמיני לי אליה יודע מה הוא פספס.״ הוא אומר והדמעות עומדות לי בגרון.
״מצטער יפה שלי.״
״לא, לא. הכל בסדר. מתישהו אצטרך להתמודד עם דיבורים עליו, אצטרך להתמודד עם לראות אותו.״
״גם נכון.״ רפי אומר.
אני ורפי מסיימים לדבר ויורדים למטה. אני מוציאה את הקינוחים שהכנתי ואנחנו יושבים בשולחן כדי לאכול. הכנתי סופלה שוקולד אישיים לכל אחד, קניתי היום בקניות גלידה בטעם וניל עוגיות והכנתי עוגת שוקולד. כן, אני פשוט מתה על שוקולד.
״פששי איזה השקעה.״ הראל אומר.
״אהבת?״ אני שואלת.
״איך אפשר שלא יא אללה שלך.״ הראל אומר וטועם מהסופלה.
״נשבע אחד הטעימים.״ הוא מוסיף.
אני מחייכת אליו ושומעת רטט שמגיע מהפאלפון שלי שמונח על השולחן. אני מסתכלת על הצג שנפתח ועל הצג כתוב השם עומר בן חמו. ההוא שביקש את המספר שלי בצהריים.
״אני לא מאמינה שהוא שלח לי הודעה.״ אני מתכוונת לחשוב את זה לעצמי אבל בטעות אומרת את זה בקול והם כולם מסתכלים עליי.
***
מצטערת שאני ממשיכנ בשעות מאוחרות, אלו השעות שאני באמת פנויה לשבת ולכתוב. תודה על כל הפירגונים שלכן, אני מעריכה ברמות!!❤️
