ההודעה של יקיר מופיעה על הצג והלב שלי קופץ כשאני רואה מה הוא כתב.
בלי לחשוב שנייה אני פותחת את ההודעה.בהודעה כתוב: "אני מעדיף לסיים עם זה."
אני פשוט מתחילה לבכות כשאני רואה את ההודעה.
"מה קרה?" ליאן שואלת אותי כשרואה שאני בוכה.
"הוא נפרד ממני" אני בוכה ומראה לה את ההודעה שהוא כתב וליאן בהלם.אני מיד מגיבה להודעה: 'למה אתה נפרד ממני?' אני שולחת לו ומחכה בחוסר סבלנות שיענה.
'אני מפחד להסתבך עם אח שלך.' הוא עונה אחרי כמה שניות.
"מה זה אני מפחד להסתבך עם אח שלי? בגלל זה נפרדים?" אני שואלת בבכי את ליאן. 'אפשר לפחות להיפגש ולדבר על זה?' אני שולחת לו. 'אפשר.תבואי אליי.' הוא שולח אחרי כמה שניות.
"חיים שלי,אנחנו עוד נמשיך לדבר על הכל. אני הולכת,בסדר?" אני אומרת ומיד קמה.
"חיים שלי, אני במקומך לא הייתי הולכת" היא ממלמלת.
"את לא מבינה כמה שאני אוהבת אותו."
"תשמרי על עצמך יפה שלי." היא מבקשת ממני, אני מחבקת אותה חזק ויוצאת מהחדר שלה.
אני יוצאת בריצה מהחדר של ליאן לעבר המדרגות יודעת שאצטרך לעבור את אליה.
יורדת במדרגות ורואה את אליה קם אליי. אני מתעלמת ויוצאת מהבית של ליאן בריצה.
מהשנייה שאני יוצאת מביתה של ליאן אליה לא מפסיק להתקשר אליי.אין לי כוח אליו, אני פשוט מסננת אותו. אני לא רוצה קשר אליו.
לא רוצה, נמאס לי שהוא אומר לי כל הזמן מה לעשות ומחליט עליי כאילו הוא איזה אבא שלי עכשיו.
אפילו לאבא שלי לא הייתי נותנת לנהל לי ככה את החיים, אם אפשר לקרוא לו בכלל אבא.
אני מגיעה לבית של יקיר רצה להיפגש לדבר איתי.
אני דופקת בדלת ויקיר פותח לי.
"היי" הוא אומר בטון של קור ואדישות. החתכים על הפנים שלו היו בולטים לעין וכל כך כאב לי לראות את זה. מבטו היה אדיש והוא פשוט לא נראה כל כך שמח לראות אותי.
אנחנו מתיישבים על המיטה ואני מחכה שהוא יתחיל לדבר.
"תקשיבי, את יודעת אני כבר שכבתי והכל וזה מה שאני מחפש שיהיה בקשר ואם את לא יכולה לתת לי את זה אז אני מעדיף להיפרד ממך כדי לא לפגוע בך."
"אני רוצה שנשכב... אבל אליה. הוא מגונן עליי יותר מידי." אני ממלמלת.
"את כמו ילדה קטנה." הוא אומר פתאום בעצבים וקם מהמיטה.
"סליחה?" אני שואלת אותו ומנסה לעצור את הדמעות כדי לא לתת לו עוד סיבות לחשוב שאני ילדה קטנה.
"את פשוט ילדה קטנה. למה את נותנת לאח שלך לנהל לך את החיים?"הוא שואל.
"זה ממש לא נכון." אני מתעצבנת עליו וקמה מהמיטה בעצבים.
"אבל זה נראה ככה."
"אולי די כבר?" אני שואלת והדמעות מאיימות לפרוץ. הוא נעמד מולי וקרוב אליי.
"תוכיחי לי." הוא לוחש לי ואני לא מבזבזת זמן, תופסת את הפנים שלו ומנשקת אותו ותוך כדי הנשיקה אני עולה עליו.
נקודת המבט של ליאן:
אחרי ששילת הולכת אני נשארת בחדרי. אני שוכבת במיטה על הגב. מסתכלת על התקרה.
כל כך כואב לי על שילת, שיקיר מנצל אותה, להיפרד ממנה כי היא לא שוכבת איתו עם תירוץ כזה מטומטם?
כל העניין עם שילת גורם לי לחשוב שוב על דור ועל התלונה. אולי רפי צודק?
אולי באמת אני צריכה להגיש את התלונה כדי למנוע מבנות אחרות לעבור את אותו הדבר?
הרי ברור שאני לא האחרונה שהוא יעשה לה את זה.
הבנאדם הזה צריך לשבת מאחורי סורגים, רפי צודק.
אני מקבלת החלטה, אני מגישה את התלונה.
אני חייבת את זה לעצמי, כדי שאוכל לחזור לחיים הנורמלים שלי כשדור יהיה מאחורי סורגים ויענש על מה שהוא עשה. וחייבת את זה לבנות אחרות שבמידה ודור לא יכנס לכלא, הוא יעשה להן את אותו הדבר.
"את רוצה לעשות משהו היום?" אני מקבלת הודעה. אני מרימה את הטלפון ורואה שעל הצג כתוב שהיא מבן. אני מתלבטת. מצד אחד אני לא מכירה אותו. כאילו, אנחנו מדברים כבר שבועיים-שלוש אבל מה אם יהיה מוזר ומביך שנצא? וגם אני לא יודעת עד כמה אני במצב רוח כדי לצאת היום.
"אחותי אני לא יודעת מה לעשות." אני אומרת כשהיא עונה ואני מתחילה לספר לה הכל.
"סיס, את סתומה אם את לא תצאי איתו, מה יש לך" היא אומרת.
"את חושבת?" שאלתי אותה.
"אני לא חושבת, אני אומרת לך" היא אומרת.
אני מנתקת לה ומניחה את הטלפון בצד. אני יושבת וחושבת במשך כמה דקות ולבסוף אני מחליטה שאני אלך על זה, אין לי מה להפסיד.
"סבבה." אני שולחת לו הודעה. אני מבינה שאין לי מה להפסיד, וכמו שמאי אומרת אין לי מה להפסיד וגם אם אני לא ארצה תמיד אני יכולה להגיד שלא מתאים לי.
