השכן מהדירה ממול

פרק 15

*****
״אני הולך לבד״
- ״לא, אתה לא״
״אני לא מתכוון להתווכח״
- ״ואני לא מתכוונת לשבת פה בחיבוק ידיים״
שון נאנח.
״זה לא יקל עליי אם תבואי״ הוא הסביר את עצמו.
״זה לא יקל על אף אחד אם אני אשאר בבית שלך, מלאה בפרנויות שאיש הזה מסוגל לגרום לי״ רוזי השתדלה להשאר אסרטיבית.
״המחשבה שאת בטוחה בבית, רחוקה מהאיש המטורף הזה מאוד מקלה עליי״ שון ציין, מביט בשעונו בחוסר סבלנות. רוזי לא רצתה להקשות על שון יותר מדיי. מה גם שסקוט דייקן בעיניין של זמנים.
״בסדר״ רוזי הינהנה בחוסר הסכמה.
״אני נשארת בבית״ היא סיכמה.
שון חייך בהקלה, מדביק נשיקה חטופה על שפתיה.
״אני מבטיח לעדכן״ הוא הבטיח
״ברור שתעדכן אותי, אני אשאר פה ואשתגע עד שתחזור.״ היא שילבה את ידיה בעצבנות והתיישבה על הספה.
שון חייך ויצא בלב שקט.
***
לאחר נסיעה דיי ארוכה, שון הוריד את הקסדה ונכנס לפאב. זיכרונות לא קרויים צצו בראשו. הוא נשם עמוק לפני שנכנס ופתח את דלת הפאב שעמדה ליד שומר מגודל. הוא התיישב ליד בר מזמין וויסקי. לפתע יד גסה נחה על כתפו. הוא הסתובב בבהלה וראה שניים מבריוניו של סקוט.
״הוא למעלה״ אמר הבריון בפנים אטומות ומאיימות. שון הינהן וקם לא לפני שסיים בלגימה את כוסית הוויסקי שהוגשה לו.
שון לא אהב להביט בזרועותהם החשופים. הזרועות המקועקעים האלה מזכירים לו את הקעקועים שהוא עצמו נושא על אחת מזרועותיו וזה צלקת מעברו. צלקת שתשאר שם כל חייו, תזכיר לו מי בדיוק הוא היה ואילו מעשים הוא ביצע. למעשה, את הקעקועים האלה עשה בתקופה בה עבד אצל סקוט כשהתפאר ביעדים אלהם הוא הגיע. עכשיו, בדרכו לסקוט, עולה על המדרגות המסולסלות, הוא משתדל להכחיש כל מעשה שעשה בגללו. הוא חייב להכחיש. אחרת.. איזה מין עתיד יהיה לו שכל חייו יהיה קשור אליו? איך רוזי תקבל אותו כך?
רוזי.
רוזי לא בנויה לעולם הזה. היא לא מבינה. היא לא מבינה, ובכל זאת מתעקשת להשאר חלק מחייו של שון. אבל, מה יקרה כשהיא תבין? מה יקרה לשון? או גרוע יותר, מה יקרה לרוזי?
שון התקרב לשולחן שנשאר חרוט בזכרונו. אחרי כל משימה התייצב בדיוק איפה שהוא עומד עכשיו וחיכה לתפיחה בשכם, מילה טובה וכמובן כסף.
״הזמנים הטובים. אה שון?״ חייך סקוט לנוכח הדמות המוכרת לו.
״מה אתה רוצה סקוט?״ שון השתדל להשאר קשוח ובלתי חדיר.
״רגע, רגע״ צחק סקוט. הקול העבה הזה, שון שנא אותו כל כך.
״סבלנות ידידי, שב״ הורה לו סקוט והצביע על הכיסא שליד השולחן העגול בו ישב.
שון הניד את ראשו בשלילה ומיד לאחר מכן הוביל אותו אחד מחבריו הקודמים לעבודה והושיב אותו בכוח.
״חבל, חבל שהפכת לכזה. היית אחד הטובים שלי״ הביע סקוט עצב מזוייף על עזיבתו.
״אני מאמין שראית את הדירה של החברות שלך״ ניצוץ של שובבות נראה בעינייו.
״זה מה שגרם לך לבוא נכון?״ הוא רכן מעל השולחן, בוחן את תגובתו של שון.
״זה לא משנה. הם לא חברות שלנו והם לא קשורות אלינו. כל מה שעשיתי או לא עשיתי, זה קשור אליי אך ורק אני״ הודיע שון חד משמעית.
״זה לא יעבוד עליי הפסיכולוגויה ההפוכה הזאת של ׳הם לא קשורות אלינו ולא איכפת לנו מהן׳ אז תחסוך את ההרצאה הזאת ממני. אני רואה עד כמה בדיוק אתה והחבר שלך קשורים אלהן. בכל אופן לא רציתי לדבר איתך עלהן״ סקוט נראה מאבד עיניין.
״באתי לדבר על דבר שנמצא אצלך שהוא שייך לי, ואני לא מדבר על כסף, שון״ סקוט הוסיף בקשיחות.
״איפה המפתח שלי שון?״ הוא הרים אוקטבה.
״אני לא יודע על מה אתה מדבר״ שון השתדל להשאיר את הבעת פניו חסרות הבעה.
״אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר. בחייך, אנחנו מכירים, כמה? חמש שנים. אז אל תעבוד עליי. איפה המפתח לציוד שלי?״ סקוט התחמם מרגע לרגע.
ציוד, גיחך שון, שאתה אומר ציוד אתה מתכוון לנשק נכון?. כמויות של נשק. מכל הדגמים ומכל הגדלים הנמצאים במרתף קטנטן ואטום. דלת שבלתי אפשרי לפרוץ אותה מלבד המפתח הזה נועלת את המרתף הזה.
סקוט ידע ששיטת עינויים במקרה הזה לא תעזור. אם העינויים יהרגו אותו, לא יהיה לו מאיפה לחפש את המפתח.
״שון, שון יקירי, אתה יודע שאני מסוגל לעשות חיפוש יסודי בדירה שלך. למה לא לחסוך את המאמץ והבאלגן?״ סקוט ניסה בדרכי נועם.
״סקוט, אני באמת לא יודע על איזה מפתח אתה מדבר״ שון כמעט שיכנע את סקוט לרגע אילולא זכר את השיעורים שסקוט בעצמו העביר לשון בנוגע לשקרים, תככים ומזימות כלשהן.
״אתה יודע מה? תשכח מהמפתח הארור.״ סקוט השתדל להרגע ולחייך.
הוא דחף לעברו כוס מלאה בנוזל בהיר המכיל אלכוהול. סקוט שתה את הכוס שלו ועיוות את פניו שהנוזל עבר בגרונו וצרב אותו. שון דחף את הכוס ממנו, מסרב בכל התוקף לקבל מהאדם הזה משהו.
״את הכסף החזרתי לך ואני לא יודע על איזה מפתח מדובר. אתה יכול להניח לי עכשיו?״ שאל שון ברגזנות.
״לא כל כך מהר. אני צריך להבין קודם למה עזבת אותי, למה החלטת לנטוש את העבודה שהכניסה לך כסף טוב. או לפחות טוב יותר ממה שאתה עוסק כרגע״ סקוט הרים את גבותיו בסקרנות.
״אתה יודע, כדי שלא יקרה לי עם האנשים שלי״ הוסיף. שון נאנח שהבין שהוא עלה על מקום עבודתם בנוסף למקום מגורהם.
״את האמת?״ שון השעין את גבו על משענת הכיסא ושילב את ידיו.
״אך ורק את האמת״ סקוט הינהן.
״פקחתי עיניים. ראיתי איך החיים שלי יורדים לטמיון בכל יום שעובר כשאני נשאר לצידך. המשימות האלה שאתה נותן לי, לסחוט כסף מאנשים, לענות אותם, לאיים עלהם. אולי פגשת ילד בין 18 שהדבר היחיד שמעניין אותו זה כסף אבל הוא התבגר ותפס ראש. סקוט, החלטתי לקחת את עצמי בידיים לצאת מהסיוט הזה. זה דבר שאתה לעולם לא תבין״ גיחך לעצמו שון.
״אולי אתה צודק, אולי אני לא אבין. אבל אני יכול להבין שהבחורה הבלונדינית הכניסה לך את השטויות האלה לראש״ השיב סקוט
״אתה טועה. פגשתי אותה הרבה אחרי ותודות למעבר הזה שעשיתי. כי אחרת, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי נשאר איתך״ הזדקף שון על הכיסא וניסה להעמיד פני אדיש.
״הדבר היחיד שקרה לך במהלך ׳המהפך׳ שעשית זה הפסד בהכנסות, הרבה הכנסות״ אמר סקוט קצת בעצבנות מדבריו אבל בהחלט נחוש. לפתע הפאלפון של סקוט צילצל והוא העיף מבט במסך.
״יש לך מזל חביבי, הצילצול הזה הציל אותך. אבל אל תחשוב שזה להרבה זמן. אנחנו ניפגש״ זרק לעברו ובניפנוף יד, הורה לאנשיו להוציא את שון מהמקום.
לאחר ששון נתן לשניים מחבריו לשעבר ״להראות״ לו את היציאה, הוא הרגיש בטיפות קלות מטפטפות על שיערותיו השחורות שברקו עכשיו.
׳החורף פה׳ חשב לעצמו והרים את מבטו לשמים.
הוא מיהר לשים את הקסדה על ראשו ולדהור על הכבישים, במטרה לחזור הבייתה.
****
״אני לא בלונדינית, רואה?״ רוזי ניפנפה את שיערה מול שון שהתגלגל מצחוק.
״זהו? זה כל מה שהוא אמר? חתיכת זבל״ רוזי הימהמה לעצמה בעצבנות.
כששון הגיע הבייתה הדבר הראשון שעשה זה לפרט במדוייק איך התנהלה השיחה בינו לבין סקוט. לא כי הוא רצה, אלא כי רוזי לא נתנה לו לעשות משהו אחר לפני שידבר.
״טוב, בכל מקרה אני לא חושב שסקוט יניח לי לתקופה הקרובה אז כדאי מאוד שלא תראי בחברתי הרבה.״ הוא נשען בספה לאחור ורוזי הניחה את רגליה על בירכיו.
״אויי, שתוק כבר. זה לא יפחית מההצקות המתמשכות שלו. ואם כבר מדברים על להציק, על איזה מפתח הוא שאל?״ רוזי הידקה את השמיכה שנחה עלהם.
״אני לא יודע על הוא מדבר״ שיקר שון. הוא לא העז להביט לה בעיניים. מה הוא יעשה? יספר לה הכל? יספר לה על המשימות שלו? על התפקיד שלו? על הכסף שקיבל?
לא, הוא לא מסוגל לפתוח את הנושא הזה. לא אם הוא לא חייב. באיזשהו מקום שון הרגיש אשם שהוא לא מספר לה אבל לא הייתה לו ברירה.
״טוב, בואי נדבר על משהו אחר״ הוא ניער את ראשו והרים את עינייו לשלה.
״על מה?״ היא חייכה ושיחקה באצבעותיו.
״על זה שלא היה לנו אפילו דייט שני בכל הבלאגן מסביב. אז... מה את אומרת?״ חייך בשובבות.
״אני אומרת שכדאי שתזמין אותי, אחרת מישהו אחר כבר ישיג אותך״ היא ציחקקה.
שון העמיד פני נעלב.
״מה את רומזת? שאני איטי?״ הוא התרומם.
״אני לא רומזת, אני אומרת, אתה איטי מאוד״ היא החלה להתגלגל מצחוק.
״אוקיי, בסדר. אני אדאג אישית לכך שהכל ילך בקצב שלך.״ הוא הלך למטבח והחל לאלתר ארוחת ערב.
״הו, זה כבר נשמע מבטיח במערכת היחסים הזאת..״ אמרה רוזי בהתנשאות והתיישבה במטבח. שון גילגל את עינייו בהומור.
״הו, המתנשאים האלה...״ השיב והמשיך בעבודתו. רוזי חייכה ונעמדה מאחוריו.
״צריך עזרה?״ שאלה נעמדת מאחורי גבו ושותלת שתי נשיקות על כתפו.
״אני צריך לעבוד על מערכת היחסים הזאת זוכרת? עכשיו לכי ואני אקרא לך שהדייט מוכן״ הוא דחף אותה אל מחוץ למטבח בעדינות.
״אוהוו, מישהו כאן לוקח את הדברים ברצינות״ היא התיישבה על הספה וזיפזפה בערוצי הטלוויזיה, בקושי מעיפה לעברם מבט. היא רק חיכתה שהוא יקרא לה.