downtown

• פרק 2 - תרגיל ישן

טפטופי הגשם נשמעו כמקהלה רועשת שלא כיבדה את השקט. החושך שהביאו איתם העננים לא השאיר פינה מוארת ומי הגשמים האדירים כיסו כל מרצפה יבשה.
בכל העיתונים בישרו על תחזית אימתנית, מלאה בימים רצופים קפואים וגשם רטוב וקר. אני נאנחת בייאוש ומנסה שלא לדפוק את ראשי בקיר הסמוך למבואת דאונטאון כשאני מבינה כי החורף השנה לא הולך להיות קל כל כך .
לצערי, הז'קט הדק שלגופי לא מצליח לחמם את גופי כראוי עד כדי שאצבעות ידיי מרגישות כמו מקלות קרח וצמרמורות רבות עטרו את גבי בקצב ולכן הורדתי אותו באיטיות כשרגליי דרכו סוף סוף ברציף מספר שמונה, מלא הקרונות העמוסים באנשים עייפים ומותשים לאחר יום עבודה קשה. בצעדים שקטים מרעש הגשם אני עושה את דרכי אל קרון מספר שלוש מאות ושמונה עשרה ובמבטי אני לא מסגירה את היותי מופתעת מראות כל עומדים כמו אתמול סביב שולחן הקפה החצי ששבור ומדברים בקול עייף מכוח. האווירה הייתה חדה כסכין, ממש כפי שזורקים גפרור דולק אל עבר ערמת קרשים וצופים בהם עולים בלהבות האש ההרסנית.
" אני מבין שאף אחת מכן לא הצליחה לקחת משמרת נוספת הערב." נאנח לוקה באכזבה וידיו עלו אל שיער ראשו המלא דאגות. קללות משונות חמקו תחת  שפתיו כאשר אף אחת מחבורת הבנות שלנו לא פצתה את פיה, השתיקה העידה נרחצות את מה שלוקה חשב ואף אחת אחרת לא רצתה לומר בקול.
הכסף אשר נערם בקופסת הזכוכית במקום מוחבא לעיניי כל לא העלה על דעתו כמה הוא חשוב , לא העלה על דעתו שהוא אחראי על גורלו של אדם , על גורלה של לורה .
" כמה כסף נשאר בקופה?"
שאלה אנסטסיה בקול שקט, ידיה הדקות חיבקו את גופה הקטן בעוד רגליה התחפרו תחת אחת השמיכה שקנתה לורה אתמול יחד עם ג'ורג' הקטן.
" מתאיים דולר."
ענה לה לוקה ולסתו התהדקה לה בחוסר אונים וצער. זה אפילו לא חצי מהסכום, איך בדיוק נצליח להשיג אותו אם התחרות בזירה מתרחשת מחר בערב ?
הרוק מרגיש בגרוני כמו נייר זכוכית כואב לצד זמזומי השקט שגברו על כולם וגרמו לראשי לסבל איום .
אף אחד לא דיבר שוב ואף אחד אינו פצה את פיו .
כולנו שלובי ידיים והמתח רק גדל. את ג'ורג' החמוד השכיבה לורה לישון לפני כחצי שעה ולכן יכולנו לדבר בחופשיות ואף בזעם כאשר הילד הקטן אינו בסביבה וישן בשלווה שלא ידע אף אחד מאיתנו בשעות האחרונות.
" לוקה, זה בסדר." חייכה לורה חיוך גדול וחושף שיניים בעוד עיניה מאיימות בצער ועצב להוריד דמעות כאב .היא שולחת את ידה לכתפיו של אחיה בנחמה מעודדת אך מגעה הועף בין רגע בזעם עצום. "את לא עולה לשם לורה, אל תשגעי אותי!" קולו האפל של לוקה קרע את הדממה בעוד עיניו יורקות אש לכל כיוון. על צד ידו הגדולות הוצאו וורידים מאיימים וקשים, לורה בלעה את רוקה באיטיות מייסרת והורידה מבטה ארצה .
העובדה שלוקה לא נותן ללורה לעלות אל הזירה מעבירה בי צמרמורות אדירות של עצב. הלוואי ואני הייתי מצליחה לשכנע את האחים שלי לא להילחם בזירה הזאת גם, אולי הייתי מצליחה להציל גם אותם.  אני מנידה את ראשי בשליה כדי למחוק את אותם זיכרונות כואבים מראשי ולכן אני מתרכזת בשריקת הרוח אשר חודרת דרך הקירות הדקים ודרך החלונות השבורים של הקרונות שלנו .
רגליי החלו לכאוב מעמידה הממושכת של כל היום הזה ולכן כל שרציתי היה להניח את ראשי על אחת הכריות וליפול לשינה עמוקה וטובה עד שלא ארצה לישון שוב לעולם ובמבט קצר מסביב אני מוצאת את רוב האנשים כבר מתארגנים ללילה הארוך .
מסדרים את המצעים הדלים או מנקים את הקרונות ואוטמים אותם. כאן בדאונטאון החלוקה הייתה ברורה לכולם. כמו המבוגרים והזקנים, כך גם דרק וחבורתו מקבלים את הקרונות שלא נזקקו לשיפוץ רב וכל השאר מתחלקים לקבוצות ומתחילים את חייהם מחדש בקרון חוד ומעופש, בלי חימום או מנורה עובדת. אני זוכרת איך עמלנו שעות נוספות על בניית הקרון מדש. עוד כשצ'אד, אחי הגדול, היה גר איתנו בדאונטאון לפני שעזב. ריח האבק והעץ הממורק קידמו בכל יום את אפי והחזירו אותי שנים אחורה אל ימים טובים יותר וגם אל אלו שפחות.
וכמו בדאונטאון, כך גם בתוך החבורה הקטנה שלנו החלוקה הייתה ברורה מתמיד, בין אם מבחינת המזון או הרכוש ועד לחלוקת החדרים. לוקה ולורה נמצאים בקרון הצמוד לשלי, אנסטסיה בחדר לבד ואני ישנה עם ג'ורג' הקטן .לא נראה לי שמישהו אי פעם הבין את האובססיה המציקה שיש לי לג'ורג', הילד בעל הקול המתוק ושיער מתולתל ויפיפה. למען האמת רק לוקה ידע את הסוד שירד איתו לקבר כמו שהבטיח וגם דוקטור רפאל מסתיר מכולם את אותו הסוד כבר שש שנים מלאות.