רוק מריר עומד בגרוני ועיניי מתזזות בחלל הריק, מפחדות להרים מבט אל שחור העיניים שהצליח לעלות על האמת אותה ניסיתי להסתיר במשך שנים. הזמן עצר מלכת , נדמה כי אפלת הלילה כרסמה בגופי ללא רבב , הזדחלה בכל מקום בי והותירה אותי ריקה מתוכן . אני מרגישה אותן, מרגישה את עיניו של הבחור המסתורי שלמדתי להכיר בוחנות את תגובתי הדרוכה, מחכות לשמוע את האמת ולסתור את השקר שבניתי בשתי ידיי.
" ג'-ג'ורג' הוא -"
שפתיי ממלמלות את אשר לא יכולתי לומר עד הסוף , הרעד הניכר בגופי סחט ממני כל מאמץ בו ניסיתי לחשוב בהיגיון אך ידעתי שזהו זמן שאול עד שסודי ייצא לאור. נושמת עמוקות, ממלאת את חלל חזי הריק ובוחרת בפעם הראשונה בחיי לומר את האמת מבלי להתחרט.
" ה-הוא כל מה שיש לי, הו-הוא כל מה שנשאר לי ."
אמרתי בשקט תוך שעיניי גומעות את דמותו של דונאטו הנותר שקט כמת מהלך , מביטה בו באלף עיניים וכמיהה מטריפת חושים לראות אם הוא מבין על מה אני מדברת .
" מתי זה קרה ?"
גבותיו מתכווצות לרגע כשתגובתו אינה באמת ניכרת , אך מנגד כף ידו החמה עלתה מעל ברכי , נשענת על קצה ירכי המלוכלכת מהקרב של קודם ומנחמת אותי במגעה הנעים .
" הייתי בת ארבע עשרה ."
מלמלתי בלחץ אדיר ומיהרתי להמשיך בלי לתת לאדון המסתורי להשחיל מילה מיותרת .
" זאת הייתה שטות, טעות."
אני מפצירה במהירות. גבותיי מתכווצות נוכח אורות הקרון שנדלקו ונכבו בפתאומיות מוזרה , אולי השמיים מסמנים לי לשתוק ולא לסמוך על הגבר הזר שהכנסתי באומץ רב לביתי בעל כורחי , יש לציין . אבל משהו בדבר הזה לא הרגיש לי חשוד ואפילו לא מוזר. דונאטו עד כה לא נתן לי סיבה שלא לסמוך עליו, לחלוטין לא. הוא תמיד היה שם כשנפלתי ותמיד היה שם כשעצבנתי או וניסיתי להבריח אותו החוצה מחיי. אני מוצאת את עצמי לרגע סומכת עליו. כן. אני סומכת עליו. עם דונאטו כל דבר הרגיש הכי טבעי בעולם , בין אם לצחוק על סיטואציה משונה והזויה ובין אם לכעוס ולהכעיס אחד את השני תוך איומי סכין חדה ומושחזת , לרוב מהצד שלי אם שחכתי לומר . אני ממהרת למחוק חיוך צר שהזדחל בין לחיי, ומרצינה בחזרה כדי להמשיך לדבר בקול מתון ולא רועד.
" בחטיבת הביניים ערכו מסיבה בתחילת השנה, מלא אלכוהול, מלא שירים, בחורים." אני מעט נבוכה. "בלילה הזה רבתי עם צ'אד ואבא שלא הסכימו לי ללכת למסיבה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות - כמו להרבה דברים במשפחה הזאת. פשוט חיכיתי שהסלון יהיה ריק וברחתי כמה שיותר מהר. אחת החברות שלי, אלנה, חיכתה אספה אותי לבית של אחד מילדי השכבה וברגע שהרגל שלי דרכה במבואת הבית שתיתי כל כך הרבה עד ששכחתי איך קוראים לי." הפעם החיוך מצליח לתפוס מקום על פניי יחד עם ידו החמה של דוני אשר לא מפסיקה לנוע בסיבובים מנחמים על רגלי הקפואה שעולה כעת בלהבות. "רקדתי כמו משוגעת ונהניתי כאילו זהו יומי האחרון על כדור הארץ הזה. ככל ששתיתי ככה גם שחכתי מהכל, מהצרות שיש בבית, מאבא עם עבודה דפוקה, מאמא שרואים פעם ביום. פתאום הכל הרגיש לי אחרת, משוחרר יותר." אני מסבירה את תחושתי ולראשונה מזה זמן אני לא מרגישה צורך להתנצל על כך שזה מה שהרגשתי, שזה החופש שרציתי. "אני לא זוכרת יותר ממה שסיפרתי לך, למעט העובדה שבבוקר למחרת התעוררתי עדיין בבית של אותו ילד, ישנה במיטה זרה לצד גוף זר." אני נאנחת בשקט ומתחמקת קלות ממבטו של דונאטו שאני פוחדת שישפוט בלבו את הסיטואציה. "כמה שבועות לאחר שהבנתי שמה שקרה קרה התחלתי להרגיש מוזר. פתאום האוכל לא טעים לי ופתאום הדבר שהכי עצבן אותי הפך לדבר הכי מדהים ביקום וכך גם ההיפך וכמובן שאי אשפר לשכוח את בחילות הבוקר הנוראיות וההקאות שהתלוו להן במשך היום ."
צחוק מריר נפלט מפי כשאני נזכרת איך שנאתי את הבישולים של אבא ופתאום הדברים המוזרים שהעלו ריח של חיה מתה הפכו לדבר הכי טעים עליי אדמות .
YOU ARE READING
downtown
Mystery / Thriller"הבית הוא אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך." ( כריסטיאן מורגנשטרן ) דאונטאון , מי לא שמע על האגדה האורבנית ושכוחת האל שיש למקום הזה להציע . המקום הגדול הנמצא מתחת לאדמה בין שלל רציפים וקרונות , שם מתגוררים להם עשרות אנשים עם עבר , הוו...
