אל רגליי מזדחלת תחושה של נמלים מטפסות, זוחלות מתחת לעור ומרדימות אותן בכאב מאלחש ובפעם האלף אני מצטנפת בתוך עצמי ומתהפכת בפוך העצמום המכסה את מיטת האפיריון של דונאטו מבלי להאמין. ריחו טבוע בין הסדינים, כריות מיטתו מלטפות בחיבוק את ראשי ומרגישות ממש כמו מרשמלו ענק היכול להכיל את כולי ולהחביא אותי מאיימת העולם הזה. בקפדנות אני מאזינה לנחירותיו של ג'ורג' הקטן הישן לצידי ומתקשה להאמין שסוף סוף הוא מבלה את הלילה במיטה נורמאלית ונוחה. אחת כזאת שתיתן לגבו לישון בשלווה ולנחירותיו למלא את החדר בגאווה מאולחשת.
נשימה רעועה בורחת מבין שפתיי כשאני מחליטה להתעורר מהשינה שלא באמת נטלתי, עיניי ומוחי היו ערים כל הלילה. ספרו, דמיינו וחשבו על כל דבר אפשרי מלבד שינה ראויה. עד שיכולתי לישון בצורה נורמאלית, כנראה שגם לזה אני לא מסוגלת. מחשבותיי רודות בי בלי מילים. אני נאנחת וקול רגליי היחפות על רצפת האבן ממלאים את החדר יחד עם נחירותיו הקטנות של הילד. שיערי הלח מתפזר ברישול על גבי העייף וידי פותחת את דלת החדר באיטיות, נותנת לעיניי המעורפלות להסתנוור מאור קרני השמש אשר רק החלו לזרוח ברחבי ניו יורק. רגליי מתקדמות בצעדים שקטים. צעד - צעד, ועוד אחד. הרצפה הקפואה מעלימה את תחושת הנמלים של קודם אך ידיי מחזיקות במשקוף הדלת, מחפשות אחר הגנה לכל מקרה שלא יהיה. נשימתי הרעועה יחד עם עיניי סוקרת את הבית שתמיד חלמתי שיהיה לי. מביטה בשלל עציצים ירוקים המטופלים היטב ובספלים התואמים לקומקום החרס שנחים יחדיו על מדף גבוה ומכובד לצד הגז הכבוי.
אני גומעת את רוקי כשריח קפה מתקתק מבשם את אפי, גורם לבטני לגעור במחאה מוצדקת, מחאה אשר אני ממהרת להשתיק כשדמותו הגדולה של דונאטו עושה דרכה אל פנים הסלון. דמותו גורמת לעיניי להיתלות על הבחור הגבוה ולהבחין במרפסת נחמדה שנותנת לבית מראה חמים ומודרני הרבה יותר. "בוקר טוב." קולו העמוק גורם לעיניי להתעורר מבהייה ולהמריא היישר למבטו כשסומק ממלא את לחיי בוודאות. תופס אותי לא מוכנה. " בוקר." אני ממלמלת בשקט ומנתקת סוף סוף את ידיי מהמשקוף הקריר, מרגישה בביטחון זעיר מתנקז אל ליבי ומחמם את גופי הקפוא. אני מעבירה את מבטי אל שעון הקיר הנמצא מאחורי הבחור הגדול ולא מופתעת לגלות שהשעה רק חמש וחצי לפנות בוקר. לעזאזל, אני גמורה מעייפות.
כעת קול רגליו היחפות של דוני נשמעות היחידות על רצפת האבן, ושוב בלא מודע אני מעירה את גופי הישן. דוני? השם הזה מתאים לכלב רטוב, אבל באיזה שהו אופן מעצבן ומיוחד זה מתאים גם לדונאטו. אני מצחקקת ללא קול ומנידה את ראשי בשלילה עגומה, לא בריא לי לא לישון כל כך הרבה זמן. "פולט." קולו העמוק גורם לי להזעיף פרצוף ולזרוק לעברו מבט שאמור להיות מאיים במיוחד. אך מסתבר שמבטי גורם לו רק לגלגל אליי את עיניו החשוכות ולהמשיך בדבריו. "יש מברשות שיניים חדשות ובגדים על הכיור בחדר בצד ימין, תתארגני ונשב לאכול." הוא מסיים את דבריו ושופך כנראה את כוס הקפה של קודם אל הכיור הלבנבן. אני מוצאת את ליבי מחסיר פעימה מדבריו ומופתעת. יש לו חום? הוא מרגיש טוב? כי בפעמים האחרונות בהן נפגשנו אני איימתי עליו בסכין, הייתי מוכנה לדקור אותו למוות ולהחביא את הגופה, טוב אולי לא באמת להרוג אותו אבל בכל זאת, למה כל כך איכפת לו עכשיו? למה הוא בוחר לעזור מרצון ולא לזרוק אותי ואת ג'ורג' לרחוב כמו כולם?
YOU ARE READING
downtown
Mystery / Thriller"הבית הוא אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך." ( כריסטיאן מורגנשטרן ) דאונטאון , מי לא שמע על האגדה האורבנית ושכוחת האל שיש למקום הזה להציע . המקום הגדול הנמצא מתחת לאדמה בין שלל רציפים וקרונות , שם מתגוררים להם עשרות אנשים עם עבר , הוו...
