שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה. כל תא בגופי עולה בלהבות, הריאות נחנקות והרגליים מרגישות אבודות. הדמעות בעיניי כמעט נופלות ארצה בזו אחר זו יחד עם הרוח המתנגשת בפניי ולוחשת לי לעצור. אני גומעת את רוקי שבקושי קיים, מתייסרת בכל צעד שרגליי עושות בעודי מביטה בילד הקטן נעלם בין סמטאות. הלב מתפלל לעצור לרגע ולתת לגוף מנוחה אבל איך אוכל? איך אוכל כששני הבריונים האלה מחזיקים בג'ורג' שלי ורק רוצים להרע לו. להרע לו בגללי. רסיסים כבדים מרגישים כנופלים מגופי כשרגליי נעצרות על מדרכת האבנים בניצבת לה בצד הכביש. בנייני העיר הענקיים מסתירים כל ספק לענן או קרן אור זורחת, מסתירים לי את התקווה היחידה שעוד נותרה לי.
חזי עולה ויורד בלחץ שכמעט גורם לי לרצות לתלוש את שיערות ראשי. עיניי מסתכלות אנה ואנה, סוקרות כל פינה ברחוב המזורגג ולא מוצאות דבר מלבד רחובות ריקים מאנשים ומכוניות. לסתי מתהדקת לה, עיניי נעצמות בעצב כשזוג דמעות מחליקות מטה אל עבר לחיי ומתנפצות כמו התקווה שלי על מדרכת האבנים החלקה. זה לא יכול להיות, אני לא רוצה לאבד גם אותו, בבקשה, רק אל תיקח לי גם אותו! ידיי עולות אל פניי ומוחקות בזעם את שובלי הדמעות המלוחות שמצאו בית חם על פניי. נשמתי שבורה בין הרצון לצרוח ולהתפרק לעיניי כל, לבקש מעט חמלה מאנשים, לבקש עזרה במציאת הילד הקטן לפני שאדע מה עלה בגורלו המר לבין הרצון להמשיך לרוץ, לקרוע כל גבול אפשרי הקיים בגופי וללמד את שני חסרי השכל, ג'ייקוב ואית'ן כמה לקחים כואבים לחיים.
שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה. בהחלטה של רגע גופי מחל לרוץ מחדש, מתניע את מנועיו עד לגבול הבלתי אפשרי שבו בתקווה אחת גדולה ומנופצת, למצוא את ג'ורג' לפני שיקרה אסון. אני חולפת על פני עשרות בניינים, לא נותנת לקור לחדור לעצמותיי הדקיקות וסורקת כל חור אפשרי. רוקי נגמע בי בחוזקה וריאותיי שורפות ממאמץ. אני צריכה לשנות את כיוון החשיבה שלי. אני מפצירה במוחי לחשוב קצת יותר כשאני מבינה שאני רצה בלי תכלית. הרי ג'ייקוב ואית'ן לא ייקחו את ג'ורג' לאיזו סמטה בו יוכלו להרוג אותו, הם לא יעשו מעשה כה פזיז לשווא. הם ינסו להגיע לדאונטאון ! בין רגע אני חוזרת על עקבותיי במהירות, מבינה שדונאטו איבד אותם כמוני אם לא מצאנו עדיין זה את זו. לאחר נשימה עמוקה בה ריאותיי נשרפות מבפנים, אני פונה ברחוב הראשי ימינה לצד הפארק הגדול בו ראיתי את ג'ורג' לאחרונה ועוצרת לרגע נוסף כגדי לנשום. הדרך המהירה ביותר הביתה היא דרך הסמטאות שעל יד הרכבת החדשה של העיר. לבטח אית'ן וג'ייקוב הלכו לשם. מעט מעוד אנשים מסתובבים שם והדרך לדאונטאון משם רצופה בתעלות ומנהרות. שם לא יראו אותם עם ג'ורג'! חיוך מהול הקלה צף על פניי ואני פוצחת בריצה מהירה אל עבר המקום. צעדיי קלים על הקרקע כשתחושת סיפוק ממלאת את גופי, הפעם אני יודעת לאן אני הולכת ולא מסתבכת בערפל התהייה. ג'ייקוב ואית'ן לא מכירים את המנהרות של דאונטאון כמוני, הם לבטח יסתבכו שם או לפחות יתעכבו לכמה דקות.
YOU ARE READING
downtown
Mystery / Thriller"הבית הוא אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך." ( כריסטיאן מורגנשטרן ) דאונטאון , מי לא שמע על האגדה האורבנית ושכוחת האל שיש למקום הזה להציע . המקום הגדול הנמצא מתחת לאדמה בין שלל רציפים וקרונות , שם מתגוררים להם עשרות אנשים עם עבר , הוו...
