downtown

• פרק 25 - מילים עוקצניות

איש חכם אמר לי פעם שבמשפחה אף אחד לא נשאר מאחור או נשכח ולמען האמת הוא גם צדק .
זה היה אחד מתושבי דאונטאון הזקנים יותר , אלו המבוגרים שכל אשר רצו היה מקום חם לשים בו את ראשם בסוף כל יום בו שאבו את כוח חייהם מן השמש ומן הילדים הצוחקים .

אני מנקה את הזיעה הקרה שנצמדה לעורי כדבק ומאיצה את נשימתי ככל שידיי מכות את שק האגרוף מסכן בפעם השמינית להיום .
זה נכון , במשפחה אף אדם אינו נשאר מאחור , כמו שטוני דואג עד היום להופיע בין חלומותיי ובין עיניי מדי פעם כתזכורת תמידית שעליי לשמור על הקרובים אליי תמיד ולמרות זאת , צ'אד אינו נוכח בחיי ואינו נזכר בהם גם , הוא אחד שבאמת נמחק ואבד מחיי היום יום שלי ועל כל רגע כזה אני מודה לאלוקים . אני לא זקוקה לכפויי טובה סביבי .
מספיק יש לי כאן את לוקה שעולה על עצביי יותר מגדר הרצוי .

זה מדהים לחשוב שעד לפני כמה שעות בודדות העברתי את הלילה אצל לא אחר מאשר שחור העיניים המסתורי , אותו בחור ששבה את ליבי וגרם לי לפול מן הרגליים בכל פעם שידיו נכרכו סביב מותניי בעץ ששתל נשיקה חסרת מעצורים בערופי .
עוד ריח הבישולים שבביתו מסמם את אפי , בדיוק כמו ריח הבושם משולב יין מתוק ואלכוהול מר שקונה את ליבי בכל פעם מחדש . הניגודיות המוחלטת בין מסתוריותו ובין הציניות מעוורת החושים שבו גורמת לי לרצות בכל פעם מחדש לדעת עליו קצת יותר , לגרד את האמת ממנו במקום את מסיכת הקור האדישה שהוא אוהב ללבוש על פניו בכל רגע של נושא כאוב .

אני נושמת עמוקות בשנית , מנקה את ראשי ממחשבותיי וניצבת מחדש אל מול השק הכבד והמעוות .
דוני לא יודע שאת הכסף שדאג לדחוף אל כיס מכנסיי החזרתי לארון בגדיו בעת שנכנס להתקלח ולמזלי הרב , הוא מתקלחת שעות ארוכות ממש כמו בחורה לפני דייט חשוב , דבר אשר קנה לי זמן לחטט לו מעט בין מגירותיו ואף למצוא תמונה שלו כילד עם ארטיק שוקולד מרוח על כל הפנים .
אני רק יכולה לדמיין לעצמי את פרצופו כשגילה שאני לא נמצאת לצידו במיטה בשעת בוקר כה מוקדמת ועוד מיותר לציין שאני משקשקת ונחושה לדעת איזו הבעת פנים תעלה על פניו כשימצא את הכסף שנתן לי בארון הבגדים שלו .

ידיי חובטות בשק בעוצמה והכאב הניגר בהן גורם לי לשאוג ללא תכלית כשהשק הגדול מסתחרר באוויר ופוגע בקיר הסמוך .
" עד כדי כך משעמם לך שאת מתאמנת בארבע לפנות בוקר ?"
פיהקה אנסטסיה לצד לוקה שבהה בי מהרגע בו נכנסתי לדאונטאון היום .
רגליו הארוכות נחות על שולחן העץ ועיניו יורות אליי חצים אדירים של כעס . אם לא מספיק הכעס שלי עליו , לוקה התעצבן אם לא זעם כשראה אותי נכנסת לכאן באישון לילה .
הוא צעק בשקט מופתי וכעס על כך שלא הודעתי שאני נעלמת לכמה ימים , יומיים ליתר דיוק .
הוא אמר שבדק אצל קים ואצל שאר המלצריות האם אני נמצאת אצלם אבל אצל כל אחת התגלתה תשובה זהה ושלילית ויחד עם בכיו של ג'ורג' לא היה ניתן אפילו לשמוע את המחשבות הפנימיות שלי זועמות על הדרך בה ביצע את הדברים .