downtown

• פרק 27 - ליצני החצר

הרוח פרצה דרך חלונות חדרו של דונאטו והעיפה את שיערי הרטוב לאחור בעודי שעונה על חזהו הקשיח המכוסה חולצה דקה המעוטרת בסמל של חברה מוכרת .
ידיי שזורות בתוך שערו ונשימותיו התאחדו עם שלי ונגנו את המוזיקה האהובה עליי .
הבריחה הקטנה שלנו מהבית לא ארכה רבות , למעט העובדה שהתקלחתי בזריזות יתרה , ארגנתי תיק קטן ליומיים , עבורי ועבר ג'ורג' הקטן הישן בחדר הסמוך שלא ידעתי שקיים כלל .
דוני בהחלט עמד בהבטחתו , לאחר שפגה לה רבע השעה , הוא הרים את התיקים החצי ארוזים על גבו ויחדם עם ג'ורג' הקטן על כתפיו הוא נעלם תחת הוראותיי בסערה אדירה .
כעת , רק הטלוויזיה שבסלון מנגנת שלל תוכניות שלא ידעתי מה זמן ותוכנם כי כל מה שעניין אותי היה הגבר המסתורי שראשי מודבק לחזהו והרגע שלא רציתי שיסתיים לעולם .

" מה קרה אחרי שאנשי הרווחה דפקו לך בדלת ?"
קולו של דוני העיר אותי מן מחשבותיי לאחר רגעים פשוטים של שקט אשר קנו עבורי עולם ומלואו .
נאנחתי בנחת תחת השאלה הקשה ששאל כי דרכה הכרתי את דאונטאון ודרכה השתנה כל עולמי בבת אחת .
" קרה יותר מידי ."
ניסיתי להסביר במילים שלא הצליחו לצאת מפי בלי שום צורה .
" הרווחה מאז ומתמיד ידעה על הבעיות שהיו בבית , על הריבים של ההורים והצעקות שתמיד הגיעו בשעות מאוחרות אבל אף אחד לא הכין אותם לרגע בו ההורים יינטשו אותנו לטובת השקט הנפשי שלהם. הרווחה לא עשתה יותר מידי בעניין ההורים, אבל היא כן החליטה להפריד בנינו, האחים.
צ'אד עוד לא הגיע לגיל המתאים בכדי להתמנות לאפוטרופוס ובגלל זה הפרידו בנינו.
שני האחים שלי הלכו לבית מחסה לנוער שנמצא במרכז העיר ואותי שלחו למעון נערות בסיכון תחת השגחה רפואית קפדנית בגלל שבדיוק נכנסתי לחודש השמיני של ההריון."
דמעה חלקלקה ברחה מן עיניי ונחתה על חולצתו של דוני , מכתימה אותה במלח הדמעות ומשאירה מזכרת לשיחה שלנו היום .

" בהתחלה שנאתי את הבחורה שהגיעה ממחלקת הרווחה, שנאתי אותה בכל מאודי!" אני ממש זוכרת את הלילה הראשון בו הייתי במרכז הנוער הזה. כמה קיללתי אותה על כך שהעזה להפריד אותי מהמשפחה שלי. הכאב העז שהיה בי כשאמא עזבה מרצונה כמעט השתווה לכאב הנתק שקרע ביני ובין אחיי. אבל, אבל עם הזמן הקרן האפלה הזאת שכל כך טעבתי הפכה לאור השמש היחיד בחיי.
"האישה הזאת הייתה האור הכי גדול שלי במקום הכי חשוך שהייתי בו בחיי .
היא החזיקה לי את היד במקום שבו אמא הייתה אמורה לעמוד , היא הייתה שם לצידי במשך שלושה חודשים וניסתה להיאבק במערכת כולה כדי שאשמור את ג'ורג' איתי. בגלל שעדיין לא הגעתי לגיל שמונה-עשרה, אף אחד לא היה מוכן בכלל לשמוע שאני רוצה לגדל את התינוק שלי, כולם הזדעזעו רק מעצם המחשבה ואמרו שאני עוד אביא למותו. אבל היא?" אני מוצאת את עצמי מחייכת בביישנות כשנזכרתי בידה החמה שליטפה את פניי בזמן שלחשה לי בהבטחה שג'ורג'לעולם לא ייקח ממני.
"היא תמיד האמינה בי, תמיד הייתה שם לצידי גם כשאני הדפתי אותה ממני בכל דרך אפשרית."
אני ממש יכולה לדמיין אותה מולי, את עיניה החומות כדבש ואת השיער החלבי שלה זולג על גבה בתלתלים איכותיים ויפים. הנמשים שאף פעם לא עזבו את לחייה התפוחות ושרשרת הכסף שעל צווארה הייתה מוכרת לי עכשיו יותר מתמיד .