המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש

#10

נ.מ. הרמיוני
אני ממש מזועזעת, אני לא מאמינה שהארי כזה, אני צריכה לדבר איתו! חבל הבטחתי לביאנה שלא אדבר על זה. אבל כשחושבים על זה, לא אמרתי כלום על לכתוב על זה. אני צריכה מקום שקט לחשוב ולהירגע. נכנסתי לחדר וראיתי את מולי מול הגופה של רון! "רי..רידיקולוס" היא כיוונה את השרביט שלה. זה לא עבד. עמדתי לצאת ולעזור לה אך מישהו הקדים אותי.
האוויר הפך לחומצה, נחלי רעל זרמו מסביב והקרקע הייתה זרועת גופות של אנשים בחולצות סגולות וכתומות בוהקות, כשהסתכלתי באופן מדוקדק יותר ראיתי גם שתי גופות ממש גדולות של דמויות מוזרות וביניהם אנבת'. מסביב חייכו ברשעות סבתות-שדות עם שיניים וכנפיים שעופפו סביב פרסי שעמד עם השרביט שלו בתנוחת לחימה. "הלחש הוא רידיקולוס" צעקתי אליו, רואה בזווית עיניי את מולי יוצאת לקרוא למשהו "אתה צריך לחשוב על משהו שיגרום לזה להיות מצחיק"
נ.מ. פרסי
"הלחש הוא רידיקולוס" צעקה הרמיוני "אתה צריך לחשוב על משהו שיגרום לזה להיות מצחיק" זה בלתי אפשרי, חשבתי. ואז חשבתי על אנבת'והחיוך היפה שלה כשהיא צוחקת, על שפתיה הרכות שלה כשהיא מנשקת אותי ועל הצחוק שלה כשאני עושה משהו טיפשי במיוחד (ה.כ. פרסבת'!!!!!! בואו פשוט נתפנגארל ביחד!;:'"*%®®¢€€•√°°}¶¶}✓®¢π÷×}™¢) כיוונתי את השרביט אל הבוראגד (או בוגארט, אותו דבר) ואמרתי "רידיקולוס" ובמקומו הופיע קבר שכתוב עליו גייב& זאוס "אויש, חבל שזה לא יקרה" מילמלתי. הסתכלתי על הרמיוני ופתחתי "זה-" "הכל בסדר" היא אמרה "אני לא אספר לאף אחד".
נ.מ. הארי
הפחד הכי גדול של פרסי הוא.. עוצמתי, אפשר לאמר. לא עוצמתי, כמובן, כמו לפחד מהפחד, לדעתי (ה.כ.2. קפוץ לטרטרוס, הארי) אבל עדיין עוצמתי. מולי ולופין עמדו להכנס אז הסתלקתי משם כמה שיותר מהר בשביל שלא יקלטו אותי והלכתי למצוא את רון. בדרך אל רון כעסתי על הרמיוני שתכננה לא לספר לי על זה. הרי חברים הכי טובים צריכים לספר זה לזה הכל, גם דברים פחות נעימים. ראיתי את רון ונעצרתי. הוא דיבר עם דקס כמו שהוא היה מדבר איתי. "הארי" הבחין בי רון "מה קרה? יש לך מין פרצוף כזה..."
"אני צריך לדבר איתך" קולי היה קר ותקיף.
"בסדר" ענה רון המבולבל ונשרך אחרי "נמשיך לדבר אחר כך" זרק מאחורי כתפו אל דקס.
                  ~חצי שעה אחר כך~
"אז הפחד הכי גדול של פרסי הוא מקום של אוויר-חומצה, שדה גופות, נהרות של רעלים וסבתות שדוניות?" שאל רון בפעם השלישית, עדיין בחוסר אמון. "כן" אמרתי לו בקוצר רוח "אולי כשאתה מתאר את זה, זה נשמע מצחיק, אבל שם זה היה... מפחיד... מרתיע... מלחיץ... קריפי ברמות"
"כן, אני מאמין לך, זה רק קצת מופרך. אני באמת מאמין לך. באמת!"