המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש

#29

נ.מ. הרמיוני
אני ולמה קראנו הרבה ממה שהחצויים שהיו במלחמה הקודמת כתבו (עם הרבה מאוד הערות מסיחות דעת של לונה כמו על יבחושחושים (ה.כ.1. חירטטתי הרגע לגמרי, אם מישהו.י יודע.ת איך קוראים חורקים האלה...)) אחד הספרים הזכיר הורוקרוקסים- מה שגרם לי וללונה לעזוב את הכתבים מהמלחמה ההיא ולעבור על כל ספר שהחצויים אספו וקשור לקוסמים (ומסתבר שהיו הרבה כאלה. אתמול הגיעו הגובלינים, עם הרבה נשקים מארד שמימי וזהב קיסרי, ספרים של ועל קוסמים ואלפים שמסתבר שאיזה חצוי מפעם פקד עליהם לאסוף (כולם הבינו שזה היה בטח בן אתנה פרנואידי מהר מאוד) והמון רצון לנקום בקוסמים. משם כל הספרים על הקוסמים) עד שהבנו מה זה הורוקרוקסים.
"הנשמה נעשית מעורערת כשמחלקים אותה. ולכן, ההידרדרות המזעזעת של וולדמורט, שכמו שנראה הוא הקוסם המרושע ביותר לא רק בעידן הזה אלא בכל הזמנים, מביאה אותי לחשוב שהוא פיצל את נשמתו כמה וכמה פעמים. בספר הזה אכתוב את כל מה שאגלה על ההורוקרוקסים של וולדמורט ואיך להשמידם.'' הקריאה לונה מהספר שקראה. "לוולדמורט יש הורוקרוקסים," התנשמתי. "צריך להשמיד אותם." אמרה לונה
"ולקרוא להארי ורון שיעזרו לנו" הוספתי.
"אני אודיע לחצויים ואארגן צידה ואת תקראי להארי ורון ותביאי אותם. ניפגש כאן ונצא." אמרה לונה ויצאה מהספרייה בצעדים נמרצים.

נ.מ. הארי
קיבלתי חדר במגדל של דמבלדור, כי אני חשוב, 'הנבחר', וצריך להגן עלי. בולשיט. החדר שלי היה ליד החדר של סופי, דמבלדור, המועצה ופאדג'.
סגרתי את החלון, נעלתי את הדלת והתחלתי להרוס את החדר פחות או יותר במסווה של להתאמן על לחשים. פרקתי אליהם את כל הכאב והצער שלי על ההיעלמות של הרמיוני והמוות של רון. למרות שזילזלתי בהם, הם היו חשובים לי. חבל שרק עכשיו הבנתי את זה. הכיסא התפוצץ הבגלל לחש 'אימפדנטה' שהטלתי בלי לשים לב. ואז נשמעה דפיקה.
"פתוח," קראתי. "הדלת לא פתוחה!" צעקה סופי. "אה, נכון," מלמלתי "אז מה את רוצה?" שאלתי. רציתי להיות לבד ולא היה לי שום כוח לפתוח את הדלת. סופי נשפה בכעס "לא משנה," היא צעקה "תמשיך להתבודד לך ולנטוש את כולם. דקס נפגע מארד שמימי והוא התעלף. הוא יתעורר רק עוד חצי שנה. אין לי אף אחד." הקול שלה רעד במשפט האחרון, אבל אז טריקה של הדלת שלה הבהירה לי מה יקרה לי אם אני אבוא.
התיישבתי על המיטה (על החלק שלא היה חרוך משריפה שפרצה בגלל לחש שיצא משליטה) כשהחלון התנפץ. הרמיוני נכנסה בקפיצה מגב של פגסוס מיתולוגי. "הרמיוני!" צעקתי ורצתי לעברה "איפה היית?"
"אחר כך," היא אמרה "קח את המטאטא שלך. אנחנו צריכים לאסוף את לונה ורון, אני אסביר לך בדרך." לקחתי את המטאטא שלי ועפתי דרך החלון. "איפה רון?" היא שאלה. היססתי. "את... לא יודעת?" שאלתי בעצב. "יודעת מה?" הקול שלה הפך זהיר, חושש. "רון מת," עניתי. ההבעה שלה התחלפה מחוסר אמונה לכעס לעצב ואז למשהו אטום קשה וקר בתוך כמה שניות. "מי רצח אותו?" היא שאלה בקול חסר רגש. "פרסי," עניתי. באותו רגע פחדתי ממנה. כן, זו הרמיוני, אבל.. באותו רגע לא רציתי להיות פרסי. "פרסי," היא סיננה, ואז נשמה עמוק ונרגעה, לפחות למראית עין. "נתחיל מוולדמורט וההורקרוקסים שלו ואז נטפל בפרסי."
"מה זה-"
"בדרך."
"למה את נוחתת בתוך המחנה של החצויים במקום ללכת ישר להורוקורוקוס- איך שלא קוראים לזה- הראשון?" שאלתי
"צריך לאסוף את לונה," ענתה הרמיוני ונחתנו. העפתי מבטים עצבניים מסביב וקיוויתי שאף חצוי לא יגיע. "אל תדאג," אמרה הרמיוני. "החצויים אף פעם לא נכנסים לכאן. אה, לונה, אפשר לצאת?" שאלה הרמיוני. "כן, אבל איפה רון?" שאלה לונה שנכנסה עם תיק מלא צידה ופגעסוס לידה. "רון מת" עניתי כשראיתי שהרמיוני לא מתכננת לענות. "אני מצטערת," אמרה לונה ויצאנו לדרך.
טסנו כמה דקות בשתיקה עד שלונה שברה אותה. "שנסביר להארי מה קורה כאן?" "כן," אמרתי בלהיטות. רציתי לדעת מה קורה כאן. הרמיוני נאנחה והן התחילו להסביר, קוויות אחת את השנייה ומוסיפות הערות.

~~~~
שבת שלום