המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש

#36

נ.מ. ביל
אני, צ'רלי וכמה קוסמים שזיהיתי את פניהם אבל לא את שמותיהם נלחמנו לצד חצויות מעט רצחניות שקראו לעצמן 'הציידות'. תוך כך, שמתי לב שהאנימגוס פיל שלנו, איש זקן (יחסית אליי) וחביב שאני לא מכיר כל-כך, נלחם היטב בכ10 (לבדו!!) אוכלי מוות, ובדרך מועד על איזה בלונדיני- נראה לי, הוא היה רחוק. התחמקתי ויריתי בגרייבק, איש זאב נוראי, קללת שיתוק. כמה מהציידות שהשתמשו בשרביטים פלטו ניצוצות ירוקים- אלו לא היו קללות, רק ניצוצות, אבל בטח היה קשה יותר לראות את זה מרחוק- והשתמשו בזה בתור הסחת דעת, כשהאוכלי מוות לא מבינים איך אפשר לירות כל כך הרבה 'אבדה קדברה' ברגע, והתקשו להחזיר לחימה כשנרתעו מהניצוצות. כך, בעבודה משותפת של כולם, הן נסוגו- צעד אחר צעד. ניסיתי לחייך והנפתי בקשת רחבה את השרביט. הם נכנסו, ברובם, אל הוגוורטס וסגרו את השער (מותירים מאחור כמה קוסמים ואלפים) בצעקת "נחזור!!".
"למחנה!!" התפשטה הקריאה, וחזרנו בגוש מעורבב אל המחנה, כל אדם שני פצוע וכל עשירי- מת. כמה מטרים לפני שנכנסתי חזרה למחנה שמעתי קול מוכר צועק "איפה ג'ייסון??!! מישהו ראה את ג'ייסון?!!?! ג'ייסון, איפה אתה??!!!?!!?!??!??!". "אני חושב שראיתי פיל מוחץ אותו!" עניתי בצעקה ונכנסתי לאכול ולעשות את המשמרת שלי- להעביר למרפאים ארוחת ערב, כדי שלא יבזבזו זמן.

נ.מ. נוויל
נלחמתי עם ג'יני לונה בקוסמים ובאלפים שנשארו מחוץ להוגוורטס. תקפתי במעט כעס- באשמתם אבא ואמא הם ככה. בעוד אוכלת מוות חוסמת אותנו בקלילות היא זרקה "קרושיו" בציחקוק על חצוי. החצוי שלידו, שזיהיתי בתור קונור,  תקף אותה בכעס, ולאחר שהחצוי השני התאושש הם הסתדרו איתה בלעדינו, בשיוויון כוחות בערך. הם השאירו אותנו עם קראב האב, שמשום מה לא היה עם לוציוס מאלפוי, ומקגורי. "שתק!!" צרחתי ודמיינתי במקומו את בלטריקס. הוא נפל, ומיד לאחריו גם קראב האב-אחד החצויים ממקודם תקע בו חרב מהארד המוזר שלהם. החצוי ממקודם רץ לגבעה אחרת, ואנחנו נשארנו, מסדרים נשימות, לפני שנמשיך הלאה. אחד דקה, ראיתי מאת העשב הגבוה מתנוענע. רק כישלונה צרחה, ראיתי נחשית גדולה, שזיהיתי כנגיני, ופחד פשט בי. ההלם שיתק אותי לרגע וסחרחורת תקפה אותי. תהיה גריפינדורי! צעקתי על עצמי. זוז, תעשה משהו!
היד שלי נשלחה קדימה אוטומטית. 'אבדה קדברה', חשבתי, ואור ירוק נורה משרביטי, וראשה של מגיני צנח. גם מהשרביט של ג'יני בקע אותו האור. "וינדאגריום לביוסה," מלמלתי והרחפתי את לונה. ג'יני, בלי מילים, חיפתה עלינו כשרצתי, לונה נישאת לפני. פטרונוס רץ מהשרביט של ג'יני, וכשהגענו גברת פומפרי וחצויה ג'ינג'ית כבר קיבלו את פנינו. "תביאו אותה!" צעקה החצויה. מהר מאוד הן גירשו אותנו משם- נוכחותנו הלחוצה לא הייתה יעילה במיוחד. הסתובבתי במחנה, לחוץ ומודאג. שמתי לב שכולם כמעט מסתובבים במהירות, בהחלטיות, בלי לבר, סוחבים משהו או מישהו או ממלמלים לעצמם- מבצעים משימות. אבל אף אחד לא חילק משימות, ולא מצאתי מה לעשות עם עצמי. לאחר חצי שעה התייאשתי ורצתי חזרה למרפאה. הרגעתי את הנשימות שלי ונכנסתי בשקט אל האיזור בו נחה. היא כבר לא ישנה- המצב בו הייתה כשגברת פומפרי גירשה אותי. אבל היא וג'יני התנשקו. יצאתי החוצה במהירות, לפני ששמו לב שאני שם, בורח. הגעתי אל חלק שקט במחנה, רחוק, כשעצרתי, מתנשף מהריצה הארוכה. ידעתי שהיא לא אוהבת אותי, אבל קיוויתי- אולי אני עדיין יכול. ולמרות שאף פעם היא לא אהבה אותי, עדיין נפגעתי. לא האשמתי אותה, כמובן- היא לא יכולה לשלוט במי היא מתאהבת ובמי לא- אבל זה כאב. ישבתי, הרבה זמן. אחרי כמה זמן- שעות, דקות- שמתי לב שחנה יושבת לידי, והיא זו שהושיטה לי את חבילת הטישו הראשונה, השנייה והחמישית. היא לא הסתכלה לכיווני, רק ישבה והביטה בחלל בשקט, שקועה גם היא במחשבותיה. גם הדמעות שלי אזלו בשלב כלשהו, וכאבתי בלי לבכות. "אני מצטערת." אמרה חנה, קולה רגוע, והשתתקה לכמה דקות. עיניה בהו במסדרון בלי לראות אותו. "זה לא הגיע לך." הוסיפה, ואז ברמז קטנטן לחיוך "מה שזה לא יהיה."  שוב, היא הייתה בשקט. הפעם עבר יותר זמן- חצי שעה, אולי שלוש-רבעי. אני שברתי את השתיקה, דיברתי איתה- על דברים זניחים, בהתחלה, אחר כך על פחות. זה לא היה רק פריקה חד כיוונית שלי, אלא שנינו דיברנו. על נושאים שבחיים לא הזכרתי, ועל דברים שכבר שוחחתי עליהם הרבה. אבל נהנתי. יכולתי לדבר עם חנה באמת. באיזשהו שלב קמתי מהריצפה והתיישבנו על ספסל לא רחוק משם, עדיין מדברים. לא היו שום נשיקות, או מגעים, או מריבות- רק דיברנו, לעיתים בלחישות, ולעיתים בפרצי צחוק מתגלגלים.
~~~~~~~~~~~~~
יצא פחות טוב ממה שרציתי, אבל לא נורא. וכן, אני יודעת שבפרק קצר. סליחה.
פרק ב''ה בקרוב, אבל תור The_Scarlet_Witch_n לשלוח לי את הפרק, אז כנראה שזה לא באמת יהיה בקרוב.
שבת שלום לכולם💐😁