המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש

#32

נ.מ.פייפר
נלחמתי בגבורה בהמון קוסמים (ה.כ. 3) כשג'ייסוןואני נלכדנו במעגל קוסמים שהקיפו אותנו וירו עלינו לחשים בלי הפסקה (ה.כ. שתי קוסמים אומללים שיודעים לירות לחש וחצי), כשלפתע אחד ירה עלי לחש קטלני, הקטלני מכולם. כל חיי עברו לנגד עינייי וידעתי, זה הסוף. "התקרצף!" כל פי נמלא קצף ולא הצלחתי לנשום. נפלתי על הרצפה, מפרפרת ללא שליטה (ה.כ. עם הרבה שליטה) ובדרך גבורתית למדי (ה.כ. מגוכחת).
"פייייייפפפפפררררר!" נשמע קולו של ג'ייסון "האההההההההההההההההה" צעקתי בשביל להעביר לו מסר אינטילגנטי להמשך חייו ומתתי, משאירה חותם בלתי יורד (ה.כ. של אודם וטמטום|) מדהים בעולם.
נ.מ.טאם
דיברנו עם ביאנה, לא שמים לב לזה שכולם חוץ ממה ומהחולים שרצים לאינשהו.
"טוב" היא אמרה, חיבקה את פיץ חיבוק בזק ואז, במקום כמו בפענים הקודמות סתם להגיד שלום וללכת, היא חיבקה אותי, ולרגע קפאתי מההלם ואז החזרתי לה חיבוק. מנסה להתעלם מהמבטים המזהירים והקטלנים שפיץ נעץ בי.
רגע לפני שזה נהפך מוזר, היא הלכה והשאירה אותנו לבד.
אם פיץ היה יכול להרוג אותי במבטים, כבר הייתי גופבה מרקיבה והתפוררת. " מה?" שאלתי בהתגוננות. "כלום, אבל אם אתה תבגוד/ תעבור/ תשבור לה את הלב/ תגרום לה צער/ תפגע בה, אני אהרוג אותך" הוא אמר, נראה מאןד רציני.
סהר נכנסה בהבעה רצינית. "אני אתן לכם לסיים את שיחת האח הגדול בשקט ואז אבוא להודיע לכם" הוא אמרה בטון משועשע והתרחקה.
הוא נעץ בי מבט רצחני "תאהב אותה לפחות כמו שהיא אוהבת אותך, מובן?" (ה.כ. קאפיש?) הוא שאל בנהמה נמוכה.
הנהנתי, הוא הנהנן ואז הוא פתח את הספר ממקודם וחזר לקרוא.
הרעש, שנעלם באיזהשהוא שלב, חזר, עם הרבה צעקות לא מובנות, חוץ מכה מיליםפה ושם כמו "פייפר!" או "פריצה של הקוסמים!" ו- "כמה פצועים?" סהר נכנסה "אני צריכה לבדוק מה שלומכם, ולהודיע לכם משהו. זה בקשר..."
"לא מעניין אותי" אמרתי
"צאי" הוסיף פיף (לא הייתה לנו חוויה כל כך טוב איתה)"זה חשוב" היא התעקשה "זה-" "קיף מת" היא קטעה אותי.
השתררה דממה, הספר נפל מידיו של פיץ ופגע ברצפה בקול חבטה שהדהד בחדר. לא הצלחתי להפנים את זה. הוא מת?? "א-איך?" פיץ שאל, קולו רועד "הוא התאבד" אמרה סהר, קולה אדיש. "דרך אגב, ביאנה ידעה את זה", היא אמרה והלכה.
זה בלתי נתפס, עצמתי את עיניי ונשמתי נשימות עמוקות עמוקות. אני צריך להתפקס, לנשום, לשוף, לנשום, לנשוף.
"הוא מת" אמר פיץ, התעלמתי ממנו. "והם נתנו לנו לחיות באשליה שהוא בסדר, שהופשוט לא יכול לבוא לכאן עכשיו" הידיים שלו נקמצו לאגרופים. "הוא מת" חזר פיץ בקול רועד.
לא הבנתי מה הוא רוצה שאני אגיד, צודק? אוקי? בדיוק כשהבנתי שהוא בכלל לא מדבר אלי אלה לעצמו. הוא הלך ופשוט התיישב איפושהו.
לא זזתי, לא ידעתי איך להגיב לידיעה הזאת, שקיף מת. הייתי בהלם.
ואז צחקוק מוזר, היסטרי, בקע ממני. מהר מאוד צחקתי צחוק היסטרי ומלמלתי לעצמי "היא עבדה עינו. היא עבדה עלינו וזה הצליח לה, כל כך הצליח" "טאם?" פיץ נראה דאוג ומפוחד. המשכתי לצחוק, לא יודע למה. "טאם!" הוא שפך עלי מים קפואים שקצת אוששו אותי, הפסקתי לצחוק אבל הרגשתי בערך אותו הדבר. "הם עבדו עלינו, היא עבדה עלינו" פיץ גלגל עיניים וחזר לפינה החשוכה באוהל. "תפסיק" הוא אמר בכעס "פשוט תפסיק, הוא מת. תפסיק"

~~~~~~~~~~~
אחרי הרבה זמן של מחסום כתיבה ועצלנות, העלנו פרק!!!
לא, הספר לא נטוש, או מוקפא. עדיין חי.
תודה ל@22talya11 ששיגעה אותי עד שהעלנו פרק, את חייבת לי פרק באפרודיטה היפה, ספר טוב לכו לקרוא.
עוד שבועיים עוד פרק בעז''ה.