המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש

#19

נ.מ. קיף
נכנסנו למערה אפלה מוארת בלהבות בלפייר במרחקים קבועים. פיניטאן נעלם באחד מהמעברים ולא ראינו לאיזה. "אני מניח שנצטרך להתפצל ולבדוק לאן הלך פיניטאן." נאנח פרסי, לא מרוצה מזה שנלך כל אחד לבד. "סרט אימה קלאסי. הפרד ומשול" מלמל ג'ייסון "מה?" שאלה לין בלחש, כמו כולנו. המערות האלו קצת (הרבה המון מלא) מלחיצות, ולא דומות למחבואי נסתרים שאני רגיל אליהם. התפצלנו.
(ה.כ. אין לנו כוח לתאר את הדרך שלהם, אז הנה מפה של המערה ושל הדרכים שהם הלכו בהם:

) הלכתי עם פרסי וג'ייסון אל אחת ההתפצלויות. ג'ייסון נפרד ממנו בהתפצלות הבאה ואני ופרסי המשכנו הלאה. הוא היה דרוך ושקט, כאילו זו לא הפעם הראשונה שהוא מסכן את עצמו ממש. אחרי עוד 5 דקות בערך הגענו לעוד התפצלות ונפרדתי מפרסי. אחרי ממש מעט זמן הבנתי שהגעתי למבוי סתום. הסתובבתי בכוונה לחזור אל הכניסה ולפגוש שם את כולם, אבל אז רצפת המערה, או ליתר דיוק החלק ברצפת המערה שדרכתי עליו, השמיע חריקה. התכופפתי והרגשתי שזה לוח עץ. העברתי על המשטח את האצבעות עד שהגעתי לסדק. גיששתי בתוכו עד שהלוח עץ הורם. לא חשבתי פעמיים והשתחלתי פנימה. נחתתי על רגלי והבטתי במערה שהוארה גם היא בלהבות בלפייר, אבל במרחקים קרןבים יותר. התחלתי ללכת.
(ה.כ. עוד פעם, אין לנו כוח לתאר את המסלול שלו, אז הנה מפה:

[ה.כ.1. סליחה על הכישורי מחשבאות המזעזעים.]) שמעתי בפעם השנייה את הצרחה, והתלבטתי מאיזה חדר היא הגיעה- הימני או השמאלי. בהחלטה של רגע, נכנסתי לחדר השמאלי, טעות גדולה משהייתי יכול לדמיין.
הדלת נטרקה מאחורי ובאור הקלוש של להבת הלפייר היחידה בכל החדר ראיתי 5 גלימות, כנראה של נסתרים. פחד עלה בגרון שלי, אבל התעלמתי ממנו. "איפה הקוסמי מחמד החלושים שהבאת איתך, קיף הבוגד סנסן?" שאל קולו של בראנט בלעג.
לא יכולתי לענות, כי 4 קרני ממזג נורו לעברי.

נ.מ. ביאנה
"עברה רבע שעה, אנחנו צריכים ללכת" אמר בצער ג'ייסון. "אני לא נוטשת אותם. זה ברור שקיף מצא אותם, אז בוא נלך לאן שהוא הלך ונעזור לו, לעזאזל!" התעקשתי. "ביאנה," אמרה אנבת' בקול רך "תראי, אם הוא לא הגיע עד עכשיו הוא נתפס. והם היו רוצים שתברחי ושלא תתפסי בידי הנסתרים. הם היו מעדיפים שתחזרי אחר כך, עם תוכנית וסיכוי להציל אותם. הם היו-"
"לא היו רוצים, הם רוצים." תקנה אותה לין.
ג'ייסון נאנח "אני יודע שזה לא אידיאלי, אבל ככה יותר טוב. איך תוכלו להועיל להם יותר, כשתיהיו שבויות של הנסתרים או כשתהיה לכן תוכנית טובה?" הוא שאל בהיגיון שהיה קשה להתווכח איתו.
"הוא לא יהיה כמו בקנדרוף. אותו אנחנו נוכל לחזור להציל. זה קשה לנו גם ככה, בבקשה אל תקשו עוד יותר." אמר פרסי, כמעט מתחנן.
"מי זה בקנדרוף?" שאלתי. אנבת' ירתה בפרסי מבט. "מישהו שהכרנו ומת." היא ענתה במהירות, והתגובה שלה הבהירה שהיא לא רוצה לדבר על זה. גם ג'ייסון הביט בשאלה בפרסי ואנבת'.
"בסדר. נלך. אבל אנחנו חוזרים היום!" נכנעתי לבסוף לקול צעדים של כמה אנשים מהמערה. פרסי הנהן וזינקנו אל הבית של דקס.
הקוקלטיב היו שם, במקום להיות בקרחת היער.
"איפה הייתם?!" אמרה בכעס אמא של דקס "דאגנו לכם! רגע- איפה קיף?!"
"מצטערים שאיחרנו, גברת דיזני." אמרה אנבת' בדיפלומטיות "במהלך ה... שיטוטים שלנו נתקלנו במישהו. לין או ביאנה יספרו לכם."
הבטתי במבט מתחנן בלין. לא היה לי הכוח לספר את זה. לין נאנחה וסיפרה במהירות מה קרה.
גרניט (אני לא יכולה לחשוב עליו בתור טירגן כשהוא מחופש) נאנח. "לכו לשעה, והפעם נסו שלא להסתבך, וחיזרו אחר כך. "
"לא." אמר בתקיפות פרסי "אנחנו הולכים לתכנן עכשיו תוכנית מהירה ולחלץ אותם היום. אם נחכה עוד זמן הם יעבירו אותם למקום אחר. יעברו שנים, אם בכלל, עד שנמצא אותם." גרניט הנהן. "יש לכם רעיון?" הוא שאל באנחה. "כן, יש לי." ענתה אנבת' וניצוץ נדלק בעיניים שלה.

נ.מ. פיץ
שחררו אותנו מהכיסאות שלנו והעבירו אותנו למזרוני קש דקים. כמה דקות אחר-כך קיף, מעולף, הוכנס פנימה. "ל- למה אתם עושים את זה?" שאלתי, בלחישה בגלל הכאבים, בלי לצפות שיענו לי.
"כי עוד מעט אתם תצטרכו לטפל אחד בשני, ואי אפשר לעשות את זה עם ידיים קשורות, אה?" גיחך חבר נסתרים בהנאה.
זה בשום אופן לא עודד אותי.

~~~
היי! אל תרצחו אותנו, בבקשה.