המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש

#34

נ.מ. הרמיוני
הרמתי את הטבעת בעזרת השרביט, נזהרת שהיא לא תגיע בשום דבר, והכנסתי אותה לתוך ארנק- רעיון של לונה, להביא ארנק עם לחש הרחבה סמוי. "כמה אתן חושבות שנשארו?" שאל הארי. "דמבלדור כתב בדבר המוזר שלו שיש 7, את היומן השמדת בשנה השנייה שלך, אספנו את הקמע, הנזר, הגביע ועכשיו הטבעת. נשארו לנו רק נגיני והלא ידוע." עניתי. "אז אנחנו צריכים לגלות מה זה הלא-ידוע ולהרוג את נגיני." ציין הארי את המובן מאליו.
"אנחנו צריכים לגלות איך להשמיד הורוקרוקסים." אמרה לונה. פתחתי את הארנק. "אציו!" קראתי, והספר על ההורןקרוקסים עף לידי. דפדפתי בו עד שהגעתי לפרק 'יצירתם והשמדתם של הורוקרוקסים'. "בין השאר, את ההורןקרוקסים יכולים להשמיד אש שדים, שני בליסיקס, החרב של גורדיק גריפינדור, מי הסטיקס, הברק הראשון, אש הנצח, אור של כוכבים לא ממופים..." המשכתי להקריא רשימה של דברים מוזרים. "יש שיני בליסיקס בהוגוורטס, לא?" שאלה לונה "ככה השמדת את היומן."  "נכון, אבל מסוכן ללכת לשם." אמר הארי. "נכון, אבל אנחנו חייבים להרוס את ההורוקרוקסים."
"אולי נוכל להשיג את חרב גריפינדור מהמצנפת המיון," אמר הארי
"זה מסוכן כמו שיני הבליסיקס, אז זה לא משנה," אמרתי
"טוב, נלך מחר בבוקר להוגוורטס." אמרה לונה "אני אשמור ראשונה."

נ.מ. הארי
התקרבנו להוגוורטס, אבל בדרכנו עמד מכשול- מחנה הלחימה של החצויים. למרות הכל, נראה כי הרמיוני ולונה רואות בזה מקור עזרה.
"איך נכנס בלי שיתקפו אותנו להוגוורטס? הם חושבים שאתן בוגדות." אמרתי
"החצויים יעזרו לנו," ענתה הרמיוני בפשטות.
"אבל אנחנו הלחימה איתם!" אמרתי, מבולבל. "אל תדאג, אנחנו נטפל בזה." אמרה הרמיוני ונכנסה למחנה, עפה מעל הביצורים עם מטאטא, למרות שהיא שונאת לעוף על מטאטא. "הרמיוני-" צעקתי בחרדה.
לונה גלגלה עיניים ועפה אחריה. בחוסר ברירה, עקבתי אחריהם. חצוי כלשהו עצר אותנו "צאו!" הוא פקד. "אנחנו חייבות לפגוש את פרסי, זה בקשר לוולדמורט, ואל תדאג, הארי לא יזיק." אמרה הרמיוני, מתעלמת ממני, כמו גם החצוי. החצוי הנהן. "בואו." אמר, ואז צעק "דקוטה, תחליף אותי!" הלכנו אחריו עד לחדר מקירות סדינים שהוחזקו באטבים, כמו רוב הקירות כאן, חוץ מהחיצוניים. מהאוהל עלו קולות דיבור. "כנסו," אמר קול נשי בשיעמום, לפני שהחצוי הכריז עלינו. החצוי סגר את פיו בתהייה, החווה לנו להיכנס והסתובב חזרה.
הוא, תאליה, ריינה, פרנק, אנבת', גרובר, קנטאור, איש אבן והנערה שאמרה לנו להיכנס (שדמתה קצת לריינה, אבל רק קצת) ישבו שם. "שלום," אמרה מה שמה להרמיוני, מתעלמת ממני ומחייכת חצי חיוך אל לונה. אולי (אולי ממש גדול) החצויים לא מפלצות, אבל יש להם יכולת להתעלם, יכולת ממש עוצמתית. "שלום, הארי," אמרה אנבת' בגיחוך מוחנק. "שלום" רטנתי, מנסה להבין להבין את התוכנית המרושעת שלהם. "למה חזרתן?" שאלה תאליה. "וולדמורט פיצל את הנשמה שלו, כדי שכשימות זה לא יהיה מוות סופי. בשביל להרוג אותו צריך קודם להש יד את ההורוקרוקסים, ובשביל להשמיד אותם צריך משהו שיש רק בהוגוורטס." אמרה הרמיוני.
"בסדר, נתקוף את הוגוורטס," אמרה אנבת'.
"מה?! איך ידעת?!" שאלתי בתדהמה.
"זה ברור מאליו," היא ענתה.
"נתארגן לתקיפה, תתכוננו לנצל את ההסחת דעת הזו." אמרה תאליה וקמה. "קדימה." כולם יצאו. "נו? למה אתם עדיין כאן?" שאל גבר שמן שישב ושתה קולה. "ומי אתה?" שאלתי. "אני הוא דיונוסוס, אל היין. אל תתחצף אליי!" אמר. "אוקיי," אמרתי בגבה מורמת ונעשתי מודע לזה שהרמיוני ולונה נסוגות באיטיות מאחורי. "אני אהפוך אותך לדולפין!" הוא צעק. נסוגתי אל הרמיוני ולונה.
שעה אחר כך התגנבנו אל השירותים של מירטל המייללת. "אבדה קדברה!" לוציוס מאלפוי, ועוד כמה אוכלי מוות נוספים, נכנסו בריצה. הלחש חלף סנטימטרים מאוזנה של הרמיוני, שהחלה להטיל עליהם השפים ולחשים במהירות. "שתק!" צעקתי ופגעתי באוכל מוות ליד לוציוס, כנראה קראב האב. 'שחרר' של לוציוס שחרר אותו אחרי רגע, והוא תקף אותי. "וזה מוכיח שאי אפשר לסמוך על בודדים דם או בוצדמים." אמר לוציוס בלעג. כמה הילאים הגיעו. "מה קורה כאן?" שאל אחד מהם "הם מנסים להסתנן להוגוורטס, בשליחות של החצויים." אמר לוצויס, יורק את המילה האחרונה, מניח לשאר אוכלי המוות להילחם בנו. "קדימה," אמר ההילאי בהינד ראש וגם הם תקפו אותנו. "הארי,לך." אמרה הרמיוני. "אבל -" אמרתי. "לך!" צעקה לונה, הודפת קללות ומשלחת קסמים בזריזות. נכנסתי, אמרתי בלחשנית 'היפתח' לברז ונכנסתי לצינור המגעיל. רק כשנחתתי על הישבן הבנתי שההורוקרוקסים לא אצלי. חרא. "אציו הארנק של הרמיוני!" צעקתי לבסוף, נזכר הטריק שעשיתי שנה שעברה. רצתי פנימה, ונעצרתי בהפעלה וגועל, הריח היה נורא, ריח של גופה נרקבת. כנראה בגלל שזה מה שזה, חשבתי בזמן שהמשכתי להתקדם אל הפה. "ווינגאריום לביוסה" הנפתי כמה שיניים, ממש לא נלהב לגעת בהן. הוצאתי את ההורוקרוקסים ודקרתי אחד מהם עם שן. צרחה עלתה ממנו, וחומר שחור כזפת גלש מהטבע והיא נשברה.
עברתי הלאה, מקווה ש'התקרצף' יפתור את זה. עשיתי אותו הדבר עם הנזר והטבעת, כששמעתי קול צעדים מאחורי. "תתפסו אותו!" צעק לוציוס. הסתובבתי וראיתי את לוציוס עם קראב האב וגויל האב. השקיה שלי היה בידי, כמעט יריתי עלים אבל אז ראיתי את מי הם החזיקו. למה לא סגרת את הפתח-! צעקתי על עצמי בראש שלי. כמה הילאים היו איתם. הם הסתערו לעברי, קקפוניה של צעקות, קריאות גועל מהריח ולחשים קטלניים.
הם נעצרו אחרי כמה מטרים, בקריאות גועל ו'מה הלחש נגד?!' או 'מי למד חקר לחשים ויודע איך לבטל את זה?!!!', מוקפים בעטלפי נזלת. ג'יני שחררה את הרמיוני ולונה, אוכלי המוות מצאו את עצמם, יחד עם ההילאים, מותקפים בלחשי הקאת חלזונות, עטלפי נזלת והמצאות צבעוניות אחרות של פרד וג'ורג'. "צאו!" צעקה עלינו ג'יני. יצאנו, אני ראשון, מנקב בדרך בקולות גועל את שאר ההורוקרוקסים שהיו בידינו, והן במאסף. "ג'יני-" התחלתי להודות לה כשיצאנו מהשירותים, אוכלי המוות וההילאים אחרינו. "אחר כך. עכשיו, נוויל!" היא צעקה. נוויל, דראקו, ג'ורג', פרד, לי, חנה, שיימוס ועוד הרבה תלמידים שלא הכרתי באו לעזור לנו לצאת מהוגוורטס, כשמקנוגל, פליטיק, טרלוני מורים נוספים מחפים עלינו. זה היה מסוג הסצנות בסרטים שדאדלי תמיד היה מדלג עליהם. יצאנו מהוגוורטס, משאירים מאחור את לוציוס המשותק ממקלה של דראקו, שלא נראה עצוב במיוחד.
ג'יני, מקנוגל, נוויל וכל השאר נראו מאורגנים, כאילו תתכוננו את זה הרבה זמן. נכנסו אל טבעת המצור של החצויים, לא בתור תוקפים אלא בעלי ברית. מוזר. כנראה שהם לא מפלצות אלא רק רשעים.

~~~~~~~~~~~
לא שכחנו אתכם! 
הצלחתי להעלות פרק!
תקראו את ההמשך, זה חשוב:
סיימנו לכתוב את הספר, אנחנו רק רק צריכות להעלות אותו לכאן. אחרי שנסיים להעלות את הכל, הספר יהיה חודש-חודשיים בשיכתוב ויהיו עוד קטעים, נודיע לכם כשנסיים לשכתב ולהוסיף, כדי שמי שירצה יוכל לקרוא שוב, נודיע לכם איפה זה לא רק שיכתוב אלא גם קטעים חדשים. יכול להיות שנעלה ספר 2, אבל זה יקרה רק שנה הבאה.

הפרק היה אמור לעלות לפני שבוע וחצי, רק עכשיו שמתי לב שלא לחצתי על פרסם😅