גבירת המאפיה

פרק 37 ❤︎

״איך אני יכולה לא לדאוג לך?״ שאלתי, ולא יכולתי שלא להרגיש נבגדת מעט מהעובדה שחושב שזה כזה קל ופשוט לי להפסיק לדאוג לו.

הוא לא רוצה שאראה לו איך אני מרגישה?

מה אני אמורה להגיד כדי לגרום לו להבין שאני אדאג לו גם אם הוא לא רוצה בלי לזרוק עליו פאקינג מחבת.

אני חושבת שגם אם לא הייתי רוצה לדאוג לו, עדיין הייתי דואגת.

כי אני אוהבת אותו, ואני לא רוצה או יכולה לשנות את מה שאני מרגישה כלפיו. לא בחרתי בשום דבר.

״לילה..״ הוא אמר בשקט ונאנח.

״אני עושה דברים מסוכנים. את יודעת את זה. לדעת שאת דואגת לי הורג אותי,״ אמר והעביר את ידו בשערו.

״לדעת שאת דואגת לי, גורם לי לרצות לחיות. לפני שהתחתנו, לא היה אכפת לי לסכן את עצמי ולשים את עצמי במצבים קשים. אבל עכשיו? פאק, עכשיו כל מה שאני מחכה לו מהשנייה שאני קם בבוקר זה לחזור אלייך. החיים חשובים לי יותר מאז שהתחתנו.״

לסתי נשמטה שהבטתי בו. בגבר שאני אוהבת.

הוא מחכה לראות אותי.
הוא לא רוצה לסכן את עצמו כמו קודם בשבילי.
החיים חשובים לו יותר מאז שהתחתנו.

״אני..״ התחלתי להגיד, אבל לא יכולתי למצוא את המילים. הוא מראה לי כל כך הרבה רגש כרגע, ואני לא יודעת איך להגיב.

לא ציפיתי לזה. לא ציפיתי שהוא יפתח ככה.

לקחתי צעד קדימה, קרוב יותר אליו, והנחתי את ידי על לחיו המחוספסת מזיפים.

עיניו החומות שכרגע נראות שחורות היו מלאות ברגש כל כך אמיתי, שאני רוצה לבכות.

״אני לא ציפיתי לכל זה..״ לחשתי. אלוהים, חתיכת מטומטמת, הוא כרגע פתח את עצמו בפנייך וזה מה שאת אומרת.

״אני יודע.״ לחש בחזרה ונישק את מצחי.

העברתי את אגודלי על שפתו התחתונה ונעמדתי על קצות אצבעותיי, מנשקת אותו.

הנשיקה מתוקה, מלאת רגש ופשוט הכול.

הוא הכול.

לשונו לחצה על שפתיי, מסמנת לי בבקשה שקטה לפתוח אותן, ונענתי לו.
הוא עטף את זרועותיו סביב מותניי ולשוננו רקדו בריקוד איטי ומייסר.

נאנחתי אל תוך פיו והרמתי את ידי מלחיו, מושכת בו בעזרת שיערו מטה יותר.

הוא גיחך בצליל עמוק ומושך אבל נענע לבקשתי והתכופף.

שפתינו התנתקו והתנשמנו בכבדות.

״כדי שנפסיק.״ אמרתי כשנזכרתי בפצעו.

הוא כיווץ את גבותיו בבלבול והצבעתי על התחבושת שלו.

הוא נראה מעט מעוצבן כשהביט בתחבושת אבל לא שאלתי אותו על מה שקרה. אני לא רוצה ללחוץ עליו לדבר יותר ממה שהוא מוכן.

היום הוא עשה צעד ענק, כשסיפר לי על זה שמחכה לראות אותי. 
על זה שהחיים חשובים לו יותר מאז שהתחתנו.

אין לו מושג עד כמה זה חשוב לי. עד כמה חשוב לי בכל פעם שהוא נפתח אליי ומראה לי עוד קצת ממנו. ממנו האמיתי.

לא מהתדמית שאנשים מכירים, הרוצח חסר הרגשות. הקאפו הצעיר ביותר של ניו יורק חסר הרחמים.

אלא מי הוא באמת. מי שמתחת למסכה הקשוחה שהוא דואג שכל העולם יראה.

נקודת מבט: דריו.

לאחר שעלינו לחדר שינה, החלפתי את המכנס המלוכלך בטרנינג שחור ונכנסתי מתחת לשמכה הרכה, ליד לילה שבדיוק כיבתה את מנורת הלילה.

רק ממבט אחד בפניה, ראיתי מה היא רוצה לשאול.

היא רוצה לשאול אותי על מה שקרה. היא לא מפסיקה להביט בתחבושת שלי עם המבט הסקרן שהיא מנסה נואשות להסתיר אבל לא מצליחה.

״מתי אתה אמור להחליף תחבושת?״ היא שאלה, ודאגה נצצה בעיניה.

ידעתי שזה לא השאלה המרכזית שמעניינת אותה, אבל החלטתי לא לספר לה עכשיו על מה שקרה.

זה לא צריך להטריד אותה, בשום צורה.

״8 שעות. בבוקר.״ אמרתי בקצרה, הייתי חסר סבלנות מעט כשנזכרתי במה שקרה.

״אתה תצטרך עזרה?״ היא שאלה וסובבה את גופה כך שמבטה מרוכז בי.

״כן, דייגו יבוא.״ אמרתי וחייכתי חיוך קטן. אני חושב שהיא צריכה לראות שאני בסדר. אולי זה יגרום לה להרגיש טוב יותר.

״מעולה.״ אמרה ונשקה ללחי לפני שחזרה למקומה.

״אתה עובד מחר?״ היא שאלה.

״כן.״ אמרתי וראיתי בחדר החושך איך היא מכווצת את גבותיה בדאגה.

״לפני שאת אומרת משהו, אני צריך להפגין כוח. הרבה אנשים רוצים לקחת את מקומי ואם אראה חולשה, הם יתקפו וינסו לקחת את תפקידי כקאפו.״ אמרתי, לפני שהספיקה להגיד משהו בנושא.

״אוקיי, אני מבינה, אבל תיזהר. תבטיח לי שתזהר.״ אמרה והביטה בי בעיניה החומות.

״אני מבטיח.״ אמרתי, ואמרתי את האמת. ובאותו הרגע, הבטחתי לעצמי שלא אעשה שום דבר שידאיג אותה,אפילו מעט.

היא חייכה אליי במתיקות, בשמחה להסכמתי.

״לילה טוב, אהובה.״
״לילה טוב, דריו.״