גבירת המאפיה

פרק 48 ❤︎

נקודת מבט: דריו.

להגיד שאני מבולבל יהיה בלשון המעטה.
מלילה השמחה והמאושרת שאני מכיר, היא הפכה לקרה.

ואני לא יודע איך זה קרה, או אם עשיתי משהו. כי אם עשיתי משהו, אני בחיים לא אסלח לעצמי על זה שפגעתי בה כמו שנראה שפגעתי.

נכנסתי למכונית, מתכוון לחזור מוקדם היום כשקיבלתי שיחת טלפון מכריסטאין. משהו קרה ללילה?

עניתי לשיחה. ״כריסטאין?״ אמרתי והצמדתי את הטלפון אל האוזן שלי.

״דריו. היא לא רצתה שאספר לך, אבל אני חייב. לילה בקושי אוכלת ואומרת שאין לה תאבון. היא כמעט התעלפה היום.״ אמר, והפסקתי לנשום.

אני מרגיש כאילו לקחו את הלב שלי, ומחצו אותו.

״מה?״ אמרתי בקול חסר אמונה. לילה יודעת לאכול טוב. כן, שמתי לב שהיא ירדה במשקל, אבל זה הגיוני- שיערתי שבגלל שהיא מבלה הרבה בחדר הכושר.

״כן. מתי אתה חוזר?״ שאל, ונזכרתי שאני במכונית.

״בקרוב. אתה יכול לצאת בעוד חמש דקות.״ אמרתי וניתקתי את השיחה.

נקודת מבט: לילה.

ישבתי על הספה, עשר דקות לאחר שהפסקתי לבכות, ושמעתי את הדלת נפתחת.

מיד ידעתי מי זה.

לא רציתי להדאיג את כריסטאין ולתת לו עוד סיבות לספר לדריו, אבל כנראה שהוא עשה את זה. או שדריו סתם רצה להיות איתך? קול לחש בראשי ושחררתי מהמחשבה. הוא לא.

״לילה.״ דריו אמר. כריסטאין כבר עזב, אז אני לא יכולה להעמיד פנים שמישהו אחר קרא לי. דריו פה, והוא רוצה לדבר איתי.

הבטתי לעברו. לא חייכתי, ולא אמרתי כלום. אני לא יודעת מה להגיד.

״מה עובר עלייך?״ הוא אמר, בטון מעט כועס-מעט דואג ולקח עוד צעד לעברי.

״יום אחד פשוט.. השתנת. ולא סיפרת לי למה. פשוט הפכת לקרה, משום מקום.״ הוא אמר, ונראה פגיע. אל תקני את זה. לא אכפת לו. אמרתי לעצמי וניסיתי להאמין בזה כמה שיותר.

נעמדתי ולקחתי צעד אל עברו.
״משום מקום? משום מקום?! אתה צוחק עליי, נכון?״ הרמתי את קולי, ובאמת הרגשתי כועסת באותו הרגע. כועסת ופגועה.

״לא? אני לא מבין. מה לעזאזל קורה איתך? כריסטאין אמר שאת כבר בקושי אוכלת.״ אמר, וגם הוא לקח עוד צעד אל עברי.

״אתה יודע בדיוק מה קרה! תפסיק. להעמיד. פנים.״ אמרתי והכעס היה בולט בקולי. דריו כיווץ את גבותיי, ולא יכולתי לקרוא את המבט על פניו. הלם? פגיעה?

״להעמיד פנים? אני לא יודע על מה את מדברת.״ אמר ולקח עוד צעד לעברי. עכשיו עמדנו אחד מול השנייה, ויכולתי להריח את הריח הנעים שלו.

זה אולי מטומטם, אבל אני פשוט רוצה לחבק אותו ולשכוח מכל מה שקרה. מכל הכעס שלי. מהכל. פשוט להיות איתו. לנשק אותו עד ששפתינו יאדימו.

אבל אני לא יכולה לעשות את זה.

הוא נאנח לאחר שלא אמרתי כלום לשתי דקות, שבהן פשוט הבטנו אחת בשנייה ואמר, ״לילה, תספרי לי מה קרה כדי שאוכל לתקן את זה.״ אמר ונשמע כאילו הוא באמת מתכוון לזה. בכל זאת, נענעתי בראשי.

״אני לא חושבת שאתה יכול לתקן את זה, דריו.״ לחשתי, והרגשתי את גל הדמעות שעומד לבוא. מיהרתי למצמץ במהירות, מנסה להעלים את הדמעות כמה שיותר מהר. אני לא אבכה שוב. לא מולו, ולא היום.

אני בוכה יותר מידי. אני הפכתי לרגישה מידי. אני.. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה. הרגשות שלי פשוט, מבולגנים מידי. יותר מידי.

״את תספרי לי. אולי לא עכשיו, אבל את תספרי. אני מבטיח לך, אהובה.״ אמר, ושם החיבה גרם לליבי לצרוב. אני כל כך רוצה שהוא יתקן את המצב, אבל אני עוד לא מסוגלת לספר לו מה קרה. זה קשה מידי אפילו לחשוב על לפתוח את זה בפניו. לדרוש הסברים.