גבירת המאפיה

פרק 46 ❤︎

״הולכים לאכול?״ כריסטאין שאל לאחר שנכנסתי למושב הנוסע וחגרתי חגורת בטיחות.

״אה, אפשר.״ מלמלתי והבטתי מחוץ לחלון.
״בית הקפה הקבוע?״ הוא שאל. בהתחלה שעברתי לכאן, היינו הולכים לשם מדי פעם. ״אוקיי.״ אמרתי, והוא התחיל לנהוג.

התישבנו מחוץ לבית הקפה כי לא היה עד כדי כך חם כדי לשבת בפנים, והזמנו שני סנדוויצים.

לקחתי כמה ביסים ומיד הרגשתי בחילה.

אני לא חושבת שאני אמורה לדאוג מכמות האוכל שאני אוכלת, אבל כריסטאין בהחלט נראה דואג כשלא המשכתי לאכול.

לאחר חצי שעה, כשבקושי סיימתי חצי סנדוויץ, כריסטיאן שאל,
״את רוצה לארוז את זה?״

המבט הדואג בעיניו לא מצא חן בעייני. אני בסדר והוא צריך להבין את זה.
בכל מקרה, גם אם הייתי רוצה להמשיך לאכול, אני לא מסוגלת.

כואבת לי הבטן רק מלחשוב על זה. אולי זה בגלל שהתאמנתי?
אני לא יודעת.

״לא, אני לא אמשיך לאכול את זה.״ אמרתי בכנות ונעמדתי.
כריסטיאן נעמד גם הוא ועקב אחריי כשהלכתי אל כיוון האוטו.

כששמתי את ידי על ידית דלת המכונית, הוא תפס במרפקי.

הרמתי את מבטי, עייני פוגשת בעיניו, ומיד התחרטתי על כך.

הוא הולך להרצות לי עכשיו. אני פאקינג יודעת את זה.

״לילה, אני לא יודע מה עובר עלייך, אבל זה לא טוב.״ אמר בקול רציני ונאנחתי. מה הוא חושב שהוא יודע? הוא לא יודע כלום.

״אתה לא יודע כלום, כריסטאין.״ ביטאתי את מחשבותיי בקול ומשכתי את ידי מאחיזתו, אבל הוא לא שחרר.

״אין לך אף פעם תאבון. זה לא בריא לך. את יודעת עד כמה דריו ידאג אם אספר לו? יותר משהוא דואג לך עכשיו.״ אמר והרים את קולו מעט, ומיד הרגשתי את הכעס בעורקיי מאזכור שמו של דריו.
הוא לא יודע כלום. לא הוא ולא דריו. עד כמה שהם ינסו, אף אחד מהם לא מבין. והם לא יבינו אף פעם. כי אני לבד בתוך זה. זו המציאות שלי, אפילו מלפני שמצאתי את התיקייה. האושר שלי הוא תקופה. תקופה שבאה והולכת.

וכבר נמאס לי, נמאס לי לחכות לתקופה הרעה הבאה. כי הפעם? הפעם באמת האמנתי שזו לא רק תקופה. האמנתי שהמצב יתהפך, ושאני אהיה מאושרת עם תקופות רעות. אבל לא. אני לא.

״לילה..״ שמעתי את לחישתו של כריסטאין, כמעט לא שם, שולפת אותי ממחשבותיי. מצמצתי, מנסה להתרכז בדמותו, אבל הכל נהיה מטושטש.

״לילה!״ קולו נהיה חזק יותר, ורק עכשיו הבנתי שאני נופלת.
החזקתי כמה שיותר חזק בידית הדלת של המכונית.

אבל זה לא מה שייצב אותי. כריסטאין החזיק במותניי ביד אחת ובשנייה פתח את הדלת, עוזר לי להכנס אל כיסא הרכב.

מיד כשהתיישבתי לקחתי נשימות עמוקות וניסיתי לצאת מזה.

כריסטיאן הביא לי בקבוק מים, ושתיתי מהר כפי שיכלתי.

לאחר לגימה ארוכה, הוא הביט בי במבט שלא יכולתי לקרוא.
״לילה, מה זה היה?״ שאל, ולא ידעתי מה להגיד לו.

אז לא אמרתי כלום. שתקתי. והוא לא ניסה ללחוץ עליי לדבר.

הוא פשוט סגר את הדלת, עשה סיבוב מסביב למכונית ונכנס למושב הנהג.

*לא קשור לסיפור*
היי! העלתי את הפרק באיחור של יומיים, מצטערת3>
אוהבת מלא! דרך אגבב, מה אתן ואתם חושבות וחושבים על הדיירים באח הגדול?