גבירת המאפיה

פרק 49 ❤︎

נקודת מבט: לילה.

עברו חמישה ימים מאז השיחה שלי ושל דריו, והמצב נשאר אותו הדבר.
הוא המשיך לקום בלילות בשבילי, אבל לא דיברנו.

כשאני וכריסטאין יצאנו למסעדות הוא צפה בי כשאכלנו, מוודה שאני אוכלת. ואני מעריכה את זה. הוא סוג של שומר עליי שלא אפול עמוק יותר בתוך זה, וזה נחמד, שמישהו דואג לך.

אני גם יודעת שדריו דואג לי. הוא מראה את זה במעשים הקטנים. למשל, הוא התחיל להשאיר לי פתקים על הדלפק, אומר לי מתי הוא אמור לחזור ומאחל לי שיהיה לי יום טוב.

אני יודעת שאני אמורה לספר לו למה אני.. ככה. אבל אני לא יכולה.
אני לא מרגישה מוכנה לשיחה הזאת. לא כרגע.

וזה בסדר. אני מאפשרת לעצמי לקחת את הזמן. גם אם זה מכאיב לי בעורקים בו זמנית.

כשאני וכריסטאין הגענו לחדר הכושר הפומבי שמצאנו, לא האחד של המאפיה, עמדה שם בחורה שלא ראיתי פה קודם שנראת בערך בגילי, נראת מעט אבודה.

היה לה שיער מתולתל בצבע שחור שאסוף מעל לראשה בקוקו והיא לבשה חולצת טריקו שחורה וטייץ שחור קצר.

החלטתי לגשת אליה.
אני לא יודעת למה.

״היי!״ אמרתי והיא הסתובבה אליי.
״היי, אלוהים, רואים שאני אבודה?״ היא שאלה וגיכחה בלחץ.

״קצת, זה בסדר. חדשה פה?״ שאלתי.
״כן.״ היא אמרה.

״גם אני חדשה למכון הזה אבל מתרגלים.״ אמרתי.
״כן?״ היא חייכה. חייכתי אליה בחזרה. ״עברתי לפה שבוע שעבר, והמאמנת הקודמת שלי הייתה מדהימה. אני קצת אבודה בלעדיה.״ היא הסבירה.

״רוצה להתאמן איתי?״ שאלתי.

״אני אשמח!״ היא אמרה ומיד החזיקה בידי. אה, אוקיי, מגע.

זו פעם ראשונה שאפשרתי למישהו חוץ מדריו ומהמשפחה שלי לגעת בי מאז ברודי, ואני לא שונאת את זה.

אני אוהבת את זה שהיא לא יודעת מי אני. שאני בת אדם בתור עצמי, ולא בת של קונסיליירי ואשת קאפו.

לאחר האימון, ישבנו אני כריסטאין ואמארה, מסתבר שזה היה שמה, ומצאתי את עצמי צוחקת ומחייכת המון בחברתה. כריסטאין גם ישב איתנו ומדי פעם השתתף בשיחה. הצגתי אותו בתור ידיד שלי, ולא בתור שומר ראש.

אמארה בדיוק נרגעה מהתקף צחוק, ולא יכולתי שלא לחייך. היא מהממת. העיינים החומות שלה זהרו באור השמש.

״אוקיי, אני חייבת לזוז עכשיו, אבל בואי נעשה את זה שוב. את יכולה מחר? אני רוצה להתחיל להתאמן באופן יומי, ולא תזיק לי חברה!״ אמארה אמרה.

״כן, אוקיי. מה המספר שלך?״ שאלתי אותה. אני כנראה לא אמורה להביא לה את המספר טלפון שלי בגלל הסכנות הקיימות, אבל לא אכפת לי. אני צריכה חברה פה. כריסטאין שלח אליי מבט שבחרתי להתעלם ממנו והחלפנו מספרי טלפון.

כשעזבנו את המסעדה, מצב הרוח שלי היה טוב. כאילו כל הבעיות שלי לא קיימות כרגע. אני אסירת תודה לאמארה, שמבלי לדעת גרמה לי לשכוח מבעיותיי. אבל אני יודעת שזה לא פתרון תמידי. במוקדם או במאוחר, בעיותיי ישובו לרדוף אותי. כי זה מה שתמיד קורה, בן אדם יכול להיות הכי מאושר בעולם ברגע אחד, וברגע שני הוא לא יבין אפילו איך דברים יכולים להתדרדר כל כך. איך האור הופך לחשכה במצמוץ.