פרק 20

288 21 1
                                    

נ.מ. איידן

איידן קם בחיוך. הוא התיישב במיטתו הלבנה, וחשב על האירוע המשמח של אותו היום. זה היה יום שבת, היום שלו חיכה כל השבוע, מהיום שבו פגש לראשונה את ג'ייסון. זה היה יום ההכרזה על המייטים, היום הוא יפגוש שוב את המייט שלו, את ג'ייסון, שגם יבוא לארמון, ויעבור לגור שם, עם איידן, והוא יוכל להיות לידו כל הזמן. טוב, לא כל הזמן, אבל כמעט כל הזמן. וזה הספיק לאיידן. הוא התרומם, התארגן בזריזות, אסף את שיערו בצמה שכל כך אהב, ולבש את הבגדים שהוריו פקדו עליו ועל אחיו ללבוש ביום שלפני כן, חליפות לבנות משובצות זהב. איידן הביט במראה כמה שניות, ואז הניח על ראשו את הכתר העשוי זהב ומשובץ אבני רובי אדומות יפהפיות. הוא נאנח והלך לחדר האוכל, שם ישבו כבר כולם ואכלו ארוחת בוקר בחיוכים. טוב, חוץ מראיין, אחרי הכל הוא היה היחיד שעדיין לא מצא את המייט שלו. 
"אל תדאג, אתה תמצא אותו. יום אחד. מתישהו." קאי טפח על שכמו של אחיו. 
"'סתום" ראיין אמר. 
"תפסיקו לריב ליום אחד" לילי די נזפה באחים. 
"טוב, לך יהיה כמה זמן הפסקה מאיתנו, אחרי הכל את לא באה איתנו. נכון?" קאי ווידא שהוא צודק אחרי שדיבר. 
"נכון" לילי אישרה. 
"אני עדיין לא מבין למה איידן לא ישגר אותנו לשם. זה יראה הרבה יותר מגניב, ויחסוך לנו מלא זמן" קאי התלונן כשקמו והחלו לצעוד לכיוון הלימוזינה שחנתה ברחבת החנייה שליד שער הזהב המוביל לארמון. 
"את יודע טוב מאוד מהו המחיר של שיגור בעבור איידן, קאי" המלכה נזפה מעט בבנה. 
"ומהו המחיר, הה, איידן?" ראיין הצטרף לקאי, אחרי ששניהם לא קלטו את הנזיפה המוסווית מהמלכה ומבטי האזהרה מהמלך. 
"מחיר גרוע פחות מאשר כשאתם משתמשים ביכולות המיוחדות והמזוויעות שלכם" עקץ איידן. שני אחיו השתתקו. הם נכנסו ללימוזינה, אחרי שנפרדו מלילי ומפרסי, כמובן, והחלו בנסיעה לעבר  העיירה לומובוג, שבה גרו שניהם, המייט של קאי ומייט של איידן. אחרי כמה דקות (ארוכות מאוד) של נסיעה החל איידן לחוש את הריח המתקתק באוויר, הריח שג'ייסון הפיץ. עברו כבר כמה ימים מאז שאיידן חש בריח המתקתק, כי  הפעם האחרונה שהיה בקרבת ג'ייסון והריח את הריח המתקתק היייתה בחלום המשותף שחלקו, אם כי הם לא באמת היו בקרבה אחד אל השני. איידן כמעט שכח כמה משכר היה הריח הזה, וזו הייתה רק ההתחלה, הוא רק חש בזרזיף מהריח. איידן נאנח ועצם את עיניו. 
"קום כבר" איידן חש שמישהו מנער אותו. 
"מה?" איידן פקח את עיניו, וראה מולו את אימו, שניסתה להעירו. הרכב כבר נעצר, ואיידן ואימו היו היחידים שעדיין היו בתוכו. איידן קם ויצא מהרכב המפואר. 
"היפהפייה הנרדמת" ראיין גיחך. איידן הלך אל אחיו ושלח לכיוונו מבט מאיים, שכנראה לא היה עד כדי כך מאיים, שכן איידן עדיין היה מעט ישנוני. 
"והוא חושב שהוא מפחיד" קאי גיחך משמאלו של ראיין. קול נפץ נשמע, ולפתע קאי מצא את עצמו עומד על עמוד גבוה. 
"סליחה, סליחה, איידן, רק תוריד אותי מכאן" קאי התחנן. איידן הרים גבה וגיחך, ונקש באצבעותיו. רגע לאחר מכן קאי ריחף באוויר מעל ראיין. כמובן שקאי נפל, והפיל איתו את אחיו בעל השיער התכול. 
"אמא..." קאי התבכיין. 
"זה ילמד אותך לא להתגרות באחיך" המלכה אמרה.  איידן הוציא לקאי לשון. 
"לקח נלמד" קאי אמר. ראיין הנהן. 
"ועכשיו רד ממני, חזיר שכמוך!" ראיין צווח. קאי קם, והם הקניטו אחד את השני בכעס לכמה דקות נוספות. 
"מטומטמים" איידן מלמל. מאז מציאת המייטים שלו ושל קאי אחיו ירדו עליו יותר מבעבר, והוא היה נחוש לגרום להם להפסיק, גם אם הוא ייצטרך לעשות דברים נוספים מעין זה. 
"תפסיקו! אנחנוו נעלה בקרוב על הבמה, ואני לא רוצה שכל העולם ייראה שלמרות שאתם שלושתכם בני 19 אתם מתנהגים כמו ילדים בני 3. תמשיכו לריב בארמון." המלכה אמרה, והמלך הנהן ברקע. לפתע נשמעו קולות החצוצרה שסימלו שעליהם לעלות לבמה. המלך שלח מבט מזהיר אל בניו, והם עלו על הבמה. איידן הביט מטה על הקהל, וראה כיצד כולם קדים. צרם לו מעט לראות את המייט שלו קד לפניו ולפני אחיו הסתומים. כולם קמו לפי סימן מהמלך, וחיכו בדממה לדבריו. המלך דיבר, ואיידן צעד קדימה. מזווית עינו ראה שגם קאי צעד קדימה. מחשבותיו של איידן גלשו מהבמה שעליה עמד, והוא שאף בסיפוק את ריחו של המייט שלו, הריח המתוק שהגיע מג'ייסון. מזווית עינו הוא ראה את המייט של קאי עולה על הבמה, ומתקשרת עם המלך לכמה שניות. הוא נזכר במה שאביו אמר לו לעשות מראש וקרא למייט שלו, ולא נקב בשמו. איידן חזר  להתמקד במה שקורה סביבו כשראה איך כולם צחקו על ג'ייסון שצעד לכיוון העלייה לבמה. הוא חייך במחשבותיו והעלה את המייט שלו לבמה. כמובן שהוא נעץ מבט כעוס בשומרי הראש שהעזו לומר משהו על המייט שלו. הוא הזכיר לעצמו לנזוף בהם מאוחר יותר. ג'ייסון והמייט של קאי דיברו והתחבקו, מה שמעט הטריד את איידן, אך הוא נשם נשימה עמוקה וסילק את המחשבות הללו מראשו. המלכה, שנעמדה ליד ג'ייסון, שאלה אותו משהו. איידן הקשיב לשיחה. 
"א- אני ג'ייסון" הוא אמר בגמגום שקט. איידן חייך לעצמו. הוא לא ידע איך לתאר את מה שהרגיש בקרבת ג'ייסון, אבל זה שיגע אותו. אך זה היה העניין שלו, עליו לא סיפר עדיין לאף אחד. אז ג'ייסון נשם נשימה עמוקה והרגיע את עצמו. הוא הספיק לקלוט רק כמה מילים ממה שאמר המלך, ואז הם ירדו מהבמה. ואז איידן חשב על כל ההקנטות שהוא, ואולי גם ג'ייסון, יקבלו מראיין ומקאי. לא, חשב איידן. הוא לא ייתן לזה לקרות. אז הוא עצר את ג'ייסון המבולבל, ולקח אותו לשיחה קטנה בצד. 
"מה קרה?" שאל ג'ייסון בבלבול. איידן דיבר בישירות. 
"אתה רוצה שאשגר אותנו לארמון, או שאתה רוצה לנסוע במכונית עם כל השאר?" הוא שאל. 
"למה אתה שואל אותי?" ג'ייסון שאל.
"כי אני רוצה לדעת מה אתה חושב" איידן ענה בכנות.
"אם אתם הערפדים יכולים להשתגר, אז למה לא השתגרתם לכאן מלכתחילה?" ג'ייסון שאל. איידן נאנח בליבו. 
"לא כל הערפדים יכולים להשתגר, זו יכולת מיוחדת מאוד ונדירה מאוד" איידן אמר ווהתפלל בלבו שג'ייסון לא ימשיך לתחקר אותו. 
"עדיין, למה לא שיגרת אותם לכאן? למה נסעתם לכאן בלימוזינה?" ג'ייסון המשיך, ואיידן בחר להתעלם מהשאלה.
"מה אתה מעדיף?" הוא שאל שוב.
"אני לא ממש מת על נסיעות ארוכות..."ג'ייסון מלמל. איידן חייך, זה היה מה שהוא רצה שג'ייסון יענה.
"ניפגש שם!" הוא צעק לכיוון המכונית ונקש באצבעותיו. לפתע הם עמדו  מול שער הכניסה לארמון. איידן התעלם מתדהמתו הברורה של ג'ייסון, והציג לו מקומות חשובים שהוא חייב להכיר בארמון, למרות שהיה ברור לו שג'ייסון לא יזכור אף אחד מאלו. לבסוף הם הגיעו למגדלו של איידן, שהוביל את ג'ייסון אל אחד מחדריו, אם כי זה היה החביב עליו, שהיה קרוב לשאר המקומות החשובים. איידן חשב, ורצה לוודא שג'ייסון אכן מעוניין בריאיון ההוא. אחרי השיחה הקטנה שלהם, אחרי שג'ייסון החל לחקור את הארמון, איידן החליט לעצמו שהוא ימנע מג'ייסון להתראיין, אם הוא לא רוצה בכך. איידן נאנח והלך למשרדו, שהיה גם הוא במגדל האדום שלו. הוא הרים דף שהיה עליו לקרוא והחל בקריאה של המסמך. 
"איידן!" הוא שמע דפיקה חזקה על הדלת הלבנה. 
"מה?" הוא שאל. הדלת נפתחה, ושם עמדו קאי והמייט שלו. 
"הראיונות תיכף מתחילים ואין לנו מושג איפה המייט שלך!" קאי צעק. 
"חשבתי ש-" איידן החל לדבר, אך נקטע על ידי אחיו. 
"איפה הוא? תעזור לנו לחפש אותו?" קאי ביקש. איידן נאנח. הוא ידע שאם משהו היה קורה ג'ייסון היה מתקשר אליו, אבל לא היה לו כוח להתעסק עם אחיו ולכן קם, לקח את הטלפון שלו והחל לחפש עם אחיו והמייט שלו. אחרי בערך כרבע שעה, הם היו בחדר האוכל, והמייט של קאי, שאיידן למד ששמה ליה, נאנחה ושלפה את הטלפון שלה. היא חייגה מספר כלשהו. 
"איפה אתה? אנחנו מחפשים אותך כבר חצי שעה!" היא צעקה ברגע שענו לה. אז היא מתקשרת לג'ייסון, איידן חשב. 
"אל תגזימי, חיפשנו אותו מקסימום עשר דקות" קאי מלמל ברקע. 
"ששש" ליה השתיקה את הנסיך. אחרי כמה דקות שיחה שמע איידן את ג'ייסון אומר,
"אז איך אני אמור להגיע לחדר האוכל?". הוא נאנח ונקש באצבעותיו. רגע לאחר מכן ג'ייסון ישב על כיסאו של איידן כשספר בידו. איידן גיחך ובדק משהו בטלפונו. אחרי כמה רגעים הוא ראה את ליה תופסת בידיהם של קאי ושל ג'ייסון וגוררת אותם אל מחוץ לחדר האוכל. הוא הכניס את הטלפון לכיסו ועקב אחריהם בשקט בזמן שליה הובילה אותם בכיוון ההפוך מהשער. קאי עצר את ליה, ואיידן הוביל אותם בכיוון ההפוך, אל היציאה מהארמון. הם יצאו דרך השער, וכשצוותי החדשות התנפלו עליהם איידן הרגיש את ג'ייסון נצמד אליו בהתגוננות. הוא חייך לכמה שניות, ואז החיוך דעך.
"אתה בטוח שאתה רוצה להיות כאן, מול המצלמות, אחרי שאמרת לי קודם שאתה לא רוצה?" איידן שאל. ג'ייסון הניד בראשו לשלילה, כסימן שהוא לא רוצה להיות שם.
"אז חזור פנימה" איידן אמר בשקט.
"אני לא רוצה ללכת לאיבוד" ג'ייסון ענה בשקט. איידן חייך ושיגר את ג'ייסון לחדרו. 

------------------------

פרק ארוך, חברים! אז תהיתי מה אתם מעדיפים, הרבה פרקים קצרים, אותו הדבר כמו עד עכשיו, או פרקים ארוכים כמו זה? או פשוט שאני אעלה לפי מה שאני מרגישה?

Vampire's mate (boyxboy)Where stories live. Discover now