Thug on a motorcycle/בריון על אופנוע [1]

Part 1

״we get what we deserve."
-וקסי-
לרוץ!
תרוצי וקסי אל תוותרי!
זה מה שהמוח שלי צעק לי,אבל לא מה שהגוף שלי הרגיש.
הריאות שלי שורפות מהריצה הארוכה,הרגליים שלי כואבות וחבולות,הראייה שלי מטשטשת מדמעות,
הידיים שלי שרוטות מפריחי הוורד שרצתי לידם,
אבל אסור לי לוותר!
אני חייבת להמשיך לרוץ! אני עוד שניה מגיעה לשער.
לפתע אבן מזורגגת מופיעה על הרצפה ואני עפה קדימה,
״אאא״ אני נושמת בכבדות,האבן ננעצה ברגלי כמו כדור שיצא מרובה,
הרגל שלי מתחילה לדמם ודמעות חדשות מוצאות את דרכן לעיני,
יד מושכת בשערי,אני מסתובבת בפאניקה ורואה אותם,
הם הצליחו להשיג אותי,אני גמורה.
אמרתי לעצמי,המשיכה בשיער נהייתה זועמת יותר וחזקה יותר,
״איי!״ צעקתי בכאב,
״יגל אתה לא מושך חזק מידי״ אמרה לייסי,
ועזרה ליגל למשוך בשיערי חזק יותר,נשימותיי נהיו מקוטעות,
לפתע כאב חד פילח את הלחי שלי,אגרוף.
ואחריו עוד אחד ועוד אחד בלי הפסקה,הם לא עוצרים.
וברגעים אלו ממש לפני שאיבדתי את הכרתי הרבה שאלות הופיעו במוחי,
למה נולדתי?
למה זה מגיע לי?
למה אני עדיין חיה?
מה עשיתי שהדבר הזה מגיע לי?
והכל הפך לשחור,ראשי נחת על האדמה,שמעתי ליחשושים מעומעים מעליי,
גם אם רציתי לזוז לברוח לצרוח,לא קרה כלום,
הגוף שלי משותק הפה שלי דבוק והעיניים שלי מחוברות אחת לשניה,אולי זהו זה?
אולי סוף סוף אני יעלה לגן עדן,אולי סוף סוף גמרתי את חיי?
התפללתי בכל ליבי שזה נכון.
אבל כשגופי עף באוויר וידיים חמימות וחזקות תפסו אותי,
הבנתי שאני עדיין חיה,אני עדיין סובלת.
לפתע משפט שסבתא שלי תמיד אומרת עולה לראשי,
׳אנחנו מקבלים מה שמגיע לנו.׳
אולי זה מגיעה לי?
אולי נולדתי בשביל לקבל מכות?
-
עיניי נפתחו לאט לאט והאור שהיה בחדר סינוור את עיניי עד עיוורון,
ראיתי דמות בורחת מהחדר וישר קפצתי הצידה בפחד,
מי זה היה?
איפה אני?
הסתכלתי סביבי בפחד,אני בחדר האחות?
מתי הגעתי לכאן?
״הו,התעוררת.״ הקול של לונה נשמע,
עצוב שאני יודעת את השם המלא שלה,זה רק מראה שאני מבלה כאן מלא זמן.
״מה קרה הפעם? נתקעת בעוד עץ? התגלגלת עוד פעם במדרגות?״ שאלה והזכירה את כל השקרים שאמרתי לה כל פעם מחדש,
״אני ממש מגושמת,החלקתי בחוץ ליד הורדים בגלל אבן.״
אמרתי חצי מהאמת,
״כן את מאוד מגושמת..״ היא אמרה בחיוך,
״יש לי שאלה.״ אמרתי חלונה בדיוק כשהיא באה לבדוק את רגלי,
״המה?״ היא המהמה בשאלה,
״מי הביא אותי לכאן?״ שאלתי מבולבלת,אני לא זוכרת הרבה,
אבל עד לאחות אין סיכוי שהייתי מצליחה לללכת.
״אני לא בטוחה איך קוראים לו,אבל נראה לי שקוראים לו ג׳ים.״ אמרה ועיניה היו עסוקות בלחבוש את הרגל שלי,
אני לא מכירה אף אחד בשם ׳ג׳ים׳,
זה מוזר.
אבל הנחתי לנושא הראש שלי דופק יותר חזק ממחונת תופים.
-
היום הזה הגיעה.
זהו סוף סוף אני יגמור עם הסבל הזה.
אחרי אתמול חזרתי לבית וחטפתי עוד פעם מכות מאבא שלי,
אמא שלי ניסתה לעצור אותו אבל היא קיבלה גם מכות בגלל זה,
אז היא פשוט ישבה בשקט בצד ונתנה לו להרביץ לי,
לא הרגשתי אכזבה כזאת אף פעם,
הכנתי מכתבי פרידה אפילו שאין ממי להיפרד.
כתבתי בכל זאת לאבא שלי פתק,למרות שאני יודעת שהוא יזרוק אותו לפח,
הנחתי את 2הפתקים על השיש במבטבח,
ואני עכשיו בדרכי למשרד המנהלת כדי להביא לה ולמורה האהובה עליי גם פתק,
*דפיקה*
דפקתי על הדלת משרדה של המנהלת,
״פתוח!״ שמעתי במעומם,פתחתי את הדלת ובלי לחכות יותר מדי,הנחתי את הפתק על השולחן שלה ,
״תקראי אותו מחר בבקשה.״ אמרתי בחיוך הסתובבתי והלכתי משאירה אותה מבולבלת,
הלכתי לחדר של המורים והמורות,
*דפיקה*
דפקתי ונכנסתי, ״היי המורה ג׳ול,איפה המורה אהנון?״
שאלתי את המורה למתמטיקה,
״הא, זאת את? היא נמצאת ליד מכונת הקפה.״ אמר בלי שמץ של אכפתיות,
אני יודעת שהוא שונא אותי,למרות שאני לא יודעת למה,
אבל מה שאני כן יודעת שעם הוא היה יכול להצטרף לחבורת הבריונים שלי הוא היה עושה את זה.
התקדמתי בחיוך מזויף לכיוון המורה אהנון,
״היי המורה אהנון״ אמרתי והכנסתי את ידי לכיס מכנסי,
״היי וקסי,מה קרה?״ היא שאלה בפרצוף עצוב,
ידי נעצרה,הפתק בידי,היא תמיד יודעת מתי אני לא בסדר.
הדמעות ביצבצו בעיני,הושטתי לה את הפתק שהראש שלי מסובב,לא רוצה שהיא תראה את הדמעות,
״תקראי את זה מחר או בערב.״ אמרתי לה בקול הכי יציב שהצלחתי לומר,
וברחתי משם משאירה אותה גם כן מבולבלת,
רצתי לשירותים,אבל לפני שהצלחתי להיכנס נטקעתי בגוף חזק,
הרמתי את ראשי בפחד,
אוי לא.
״אל תפגע בי,לא עשיתי כלום.״ אמרתי במהירות והרמתי את ידי להגן על ראשי,
עיניי הציצו עליו,למה הבריון הכי גדול שלי צריך להיראות ככה?
משהו קודר הופיעה בפניו,אני לא יודעת למה אבל אני גם לא רוצה לדעת למה.
זזתי הצידה עדיין עם ידיים על הראש מגינה על עצמי ורצה ככה לשירותים,
לפני שהדלת ננעלה ראיתי את פניו,הוא היה כועס.
אוי לא הכעסתי אותו בטח.
נעלתי את דלת השירותים,וישבתי על האסלה ופרצתי בבכי שקט,
אחרי שנרגעתי קצת יצאתי מחוץ לשירותים וניגבתי את פניי,
אני בלי איפור ככה שיותר קל לי לנקות את פניי,
הכנסתי את ידי לכיס כדי להוציא את הפתק על עצמי,
כמו יומן,אבל הוא לא היה בכיס שלי.
״שיט״ קיללתי בשקט והתחלתי לחפש בשירותים אך הוא לא היה שם.
יצאתי מהר לבחוץ הוא,גם לא על הרצפה רציתי לרוץ לחפש אותו אבל הצילצול שמעיד על תחילת השיעור הושמעה ברחבי התיכון,
״פאק.״ לחשתי בעצבנות והלכתי לשיעור היסטוריה.
אני מקווה שאף אחד לא מצא אותו.
-
היום עבר מהר,וקבוצת השחייה שאני נמצאת בה עדיין נשארת פה עד הלילה.
אבל היום אני לא נכנסת לשחות,אני עומדת לסיים את חיי.
המכתב אכן נאבד,אני לא מצאתי אותו בשום מקום,
ואני מקווה שאף אחד אחר לא מצא אותו.
אני מתקדמת לכיוון עליית הגג כשלפתע נשמע רעש מאחורי,
הסתובבתי במהירות רק כדי לגלות את מרקוס,
״או היי מרקוס.....הבהלת אותי.״ אמרתי קצת בלחץ,
״היי וקסי,למה את לא שוחה עכשיו?״ הוא שאל כאילו הוא מתעניין,או שהוא כן אבל לי כבר לא אכפת.
״אני כבר הולכת לשחות, אני פשוט..... שכחתי משהו.״
אמרתי וניסיתי להיות משכנעת,
״בעליית הגג?״ שאל מבולבל,הנהנתי נמרצות,
״כן.״ אמרתי במהירות,
״אוקיי....״ אמר הסתובב והלך,
הוצאתי את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי בראותיי,
ועליתי בריצה לכיוון הגג,
פתחתי את דלת הגג,איך שהדלת נפתחה משב רוח נעים בא לכיווני,
נעים כאן,יהיה לי יותר קל לגמור עם זה כמה שיותר מהר.
נכנסתי באומץ לגג, והתקדמתי לכיוון החומה הלבנה והקטנה שמפרידה עכשיו ביני לבין המוות שלי.
הסתכלתי למטה,מאוד גבוה,יופי אין סיכוי שאשרוד את זה.
הנחתי את ידי על החומה הלבנה וקפצתי בקפיצה מהירה לעמידה על החומה,
לפתע דלת נפתחת נשמע מאחורי,הסתובבתי בבהלה.
ג׳יימס?
אוי לא,מה הוא עושה כאן.
״וקסי תרדי מהחומה המזויינת.״ אמר בהחלטיות,
״למה כדי שתוכל להמשיך להתעלל בי?״ שאלתי ורגש נשמע בקולי,
״למה כדי שאני ימשיך לקבל מכות על ידי החברים שלך?״
הדמעות עמדו בעיניי ומצאו את דרכים ללחיי,
אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך לדבר.
״למה כדי שאבא שלי ימשיך להתעלל בי ואמא שלי תעמוד בצד ולא תעשה כלום?״
הדמעות זרמו ללא היסוס,
עם כבר אני עומדת למות אני הולכת לדבר עד הסוף,
״למה?! תגיד לי למה אני צריכה לרדת מהחומה המזויינת הזאת ולהמשיך לחיות, מה הסיבה?!״ צעקתי בתיסכול,
צער ופחד נראו בעיניו שהתחלתי לזוז,
״וקסי תרדי מהחומה המזויינת!״ הוא צעק שוב,
״לא! אין לי למה להישאר פה!״ צעקתי בכאב והנחתי את ידי על פניי,
״איך אתה בכלל ידעת שאני כאן?״ שאלתי מבולבלת ומתוסכלת.
״המכתב.״ אמר בפשטות והוציא את המעטפה מהכיס האחורי של מכנסיו,
״ולמה בדיוק באת לעצור אותי?״ שאלתי,
הוא לא עונה.
״למה אתה לא עונה?
למה באת לנסות להציל אותי שאתה חלק מהסיבות שאני עומדת לקפוץ״
אמרתי בכעס ועצב.
הוא נרטע אחורה ממילותיי כאילו החטפתי לו בוקס,
״למה?״
שאלתי שוב אך לא קיבלתי תשובה.
״למה תענה לי לעזאזל!?״ צעקתי בתיסכול,
״כי אני לא רוצה שתמותי! אני צריך אותך בחיים!
אני רוצה אותך בחיים!״ הוא צעק בכעס ובתיסכול,
״למה?״ שאלתי ודמעות חדשות הוצפו בעיניי,
״למה?״ הוא שאל מבולבל,
״למה אתה רוצה וצריך אותי בחיים?״ שאלתי והבטתי בעיניו,
״אני....אני לא יודע.״ אמר,אני לא יודעת עם לי או לו,
התחלתי לזוז קצת והתיישבתי על החומה הלבנה,
הוא נשם בהקלה והתקדם לכיווני בהיסוס.
״אתה יכול לשבת לידי.״ אמרתי את מה שהוא רצה לשאול,
הוא התיישב לידי.
״קראתי את הפתק,אני מצטער.״ אמר ושמעתי את הכנות בקולו,
״זה בסדר,כבר התרגלתי.״ אמרתי וחייכתי חיוך עצוב,
״אבל בגלל הסיבה הזאת את תוותרי על החיים שלך?״ שאל אותי בקצת כעס,
עשיתי פרצוף שואל,
״אני מתכוון,זה החיים שלך.
את תחליטי מי יגע בך ומי לא,זה החיים שלך וקסי,לא של אף אחד אחר,את מחליטה עליהם ואת מחליטה מה יהיה ומה יקרה.
תפסיקי להיות כלבה צייטנית ופחדנית ותקחי את המושחות לידיים שלך,תנהלי את החיים שלך,אל תוותרי רק בגלל שקצת קשה לך.״
אמר ואיכשהו הוא צדק,זה החיים שלי,ואני מחליטה מה יקרה ומה אני יעשה.
״אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אתה די חכם יחסית לבריון.״
אמרתי בחיוך קטן,
הוא ציחקק ואמר:״מה זה שאני בריון זה אומר שאני אידיוט?״
שאל בחיוך קטן,
״אבל למה?״ שאלתי אותו וראיתי את הבילבול בפניו,
״למה מה?״ שאל לא מבין,
״למה אתה הבריון שלי?״ שאלתי והבטתי בפניו מבקשת שידבר בכנות מבלי להגיד מילה.
״אני יגיד לך את האמת,זאת הייתה הדרך היחידה להתקרב עלייך.״

זה הפרק הראשון מקווה שאתם/ן תתחברו עליו,
אשמח עם תלחצו על הכוכב,זה יתן לי יותר מרץ לכתוב עוד פרקים,
Sara_elbaz.