Thug on a motorcycle/בריון על אופנוע [1]

Part 20

‏The last chapter/הפרק האחרון

-ג׳יימס,ג׳ים-
העזיבה של וקסי,לא עברה כל-כך טוב אצלי,
הייתי בתיכון וכשראיתי את חברות שלה מדברות עליה,על
כמה שהן מתגעגעות,זה רק ניפץ לי את הלב עוד יותר,
אני מאשים את עצמי,אולי בגללי היא עזבה?
כן,זה בטוח בגללי.
אני אכול אשמה,ויותר מזה אני מתגעגע,
אף פעם לא התגעגעתי ככה למישהו,אפילו לא להורים שלי,
ואני בכלל לא יודע מה איתם,
ועם אני אומר את האמת,לא אכפת לי.
אנוכי נכון? לא. בכלל לא,זה נקרא פגוע,
הם פגעו בי בכל דרך אפשרית,עד למצב שבכלל
לא אכפת לי איפה הם עכשיו או מה הם עושים.
אולי גם אני צריך התחלה חדשה,ממש כמו שוקסי עשתה.
זה רעיון טוב.
שמעתי גם שוקסי גרה עם החבורה שלה,האם קינאתי?
בהחלט.אך האם יכולתי לעשות משהו בנוגע לזה,לא.
כי אני זה שהרחקתי אותה,בגללי היא עזבה,
בגללי היא פגועה.
׳אבל זה היה למטרה טובה...׳ המוח שלי אמר לי,
אבל מה אם היה עוד דרך?
למה בחרתי דפקה בדרך המעוותת הזאת?
הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס והקלדתי מספר שממש לא רציתי לשמור בטלפון.
״הלו?״ עניתי בטון חסר סבלנות ועצבני,אני עומד לתקן
את המצב הדפוק הזה,
״ג׳ים?״ קולה המגעיל נשמע מבעד לטלפון גורם לי לרצות להקיא,יש לי כבוד לאישה,
עד שהיא עושה משהו למישהו,או יותר נכון מישהי,שיקרה לי,
״בואי לבית שלי,אני צריך לדבר איתך.״ אמרתי לה וניתקתי
יודע שהיא תבוא,
קמתי ממקומי,יורד במדרגות ומתיישב על הספה ליד מרקוס,
״מתגעגע?״ שאל אותי בפנים עצובות,
ברור שכן,אידיוט.
״כן.״ עניתי בגסות והחלפתי ערוץ בטלוויזיה,
״אני מאוד מתגעגע עליה,היא הייתה כמו אחותי הקטנה.״
אמר מרקוס בחיוך,
״אתה מתחיל לעצבן אותי.״ מלמלתי בכעס,
אני לא יכול לשמוע את השם וקסי יותר,זה גורם לי לגעגועים,
הפעמון צילצל וקמתי לכיוון הדלת בידיעה מי מצלצל,
״ריאן.״ אמרתי בפנים חתומות.
-
״אני יודע שאת יודעת מי שלח לך את ההודעה,אז כדי לך להגיד לי,ומהר.״ אמרתי לה באיום,
כשעמדנו באמצע החדר שלי,הוא נרתע לאחור,אבל זה לא הוזיז לי את הביצים,
״תעני לי,אני מתחיל לאבד סבלנות.״ אמרתי לה באכזריות ואיום נשמע בקולי,
״אוקי! וואי,כך.״ היא זרקה לידי את הטלפון שלה,
תפסתי אותו והבטתי בתמונות ובהודעות,
בן פאקינג זונה!
צחקתי באכזריות וסימנתי לה שתעוף,זרקתי לה את הטלפון שלה והיא הלכה,
עצבנית מפוחדת ומבואסת.
ירדתי לאופנוע שלי,מתחיל בנסיע מהירה עליו,
ולחבורה שלו.
בני זונות.
ירדתי והתקדמתי לכיוון הוילה שלו,ושל כל השותפים שלו,
צלצלתי בפעמון,לא מחכה שיפתחו רק מעדכן שהשטן הגיע.
נעמדתי באמצע הסלון,
״היי,קולט.אני יודע שאתה כאן.״ אמרתי כמו משוגע,
הוא העיז לאיים עליי? עליי?!
״תצא מהמחבוא שלך,נבלה קטנה וחסרת זין.״ אמרתי וצחקתי,
אני לא מאמין שאכלתי את הבולשיט הזה.
איך לעזאזל אני האמנתי? אני?
שמעתי רעש בקומה למעלה והתקדמתי לכיוון המדרגות,
״קדימה קולט,תצא.אתה וכל החבורה של הכלבים שלך.״
אמרתי וחייכתי חיוך כשקלטתי את קולט רץ בפחד לתוך חדר עם כל החבורה שלו,
״מצאתי אותך,המשחק נגמר,אני נצחתי.״ אמרתי בכעס
והתקדמתי לכיוון הדלת שננעלה,
הם באמת חושבים שזה יעצור אןתי? הfbi לא יכולו לעזור להם עכשיו.
פתחתי את הדלת בבעיטה,המנעול נשבר.
״חבורה קטנה של בני זונות.״ אמרתי להם בחיוך,
נעלתי את הדלת השבורה,ונעמדתי צופה בכל ה5 בנים יושבים על הרצפה בפחד,
נקבות.
״מי האחראי לזה? קדימה קולט,אתה נקבה פה,תלשין.״
אמרתי לקולט שישב על הרצפה ונראה כאילו פגש את מלאך המוות,קצת נכון.
הוא שתק לא מדבר,
״אני לא אוהב להשתמש בשיטות שלי כדי לגרום לאנשים לדבר,בעצם אני מאוד אוהב,אבל אני מעדיף לתת לכם לדבר לפני,ככה העונש יהיה קשה,לא מאוד קשה.״
אמרתי להם ונשענתי על הקיר,
״אני מחכה.״ אמרתי כבר חסר סבלנות,
״אוקיי.״ אמרתי בשמחה והתקרבתי לחבר של קולט,
אין לי מושג איך קוראים לו נקרא לו מספר 1,
תפסתי אותו מהשיער עם יד אחת ודפקתי את ראשו על הרצפה,
דם זלג מפניו מרוב עוצמת המכה,
אבל זה לא עצר אותי,דפקתי עוד פעם,עוד פעם,ועוד פעם,
כשעזבתי מספר 1 השתעל דם והתחיל לבכות,
״מי.זה.היה.״ שאלתי עוד פעם בקול מקפיא דמים,
״קולט..״ לחש מספר 1
״מי?״ שאלתי שוב למרות ששמעתי,
״זה היה קולט!״ הוא צעק,עזבתי את שערו והוא נפל אחורה בוכה בכאב,
התקדמתי למספר 2 הוא ניסה לברוח אחורה אך נכשל,
שברתי לו את הכיסא שהיה בחדר על הראש,
הוא נפל קדימה והתחיל לבכות מכאב,תופס את ראשו בידיו,
חייכתי,למה זה מרגיש כל-כך כיף?
כל-כך משחרר.
נתתי למספר 2 עוד אגרוף ועוד אגרוף והוא נחנק והשתעל,
מספר 3 ו4 כבר קלטו מה קורה וניסו לרוץ לכיוון הדלת של החדר,אך הגעתי לשם לפניהם ותפסתי ב2 הראשים שלהם
מחבר אותם ביחד בתנופה,
הוא נפלו על הרצפה בכאב וכל אחד תפס את צד ראשו,
דרכתי עליהם בדרכי לקולט שנמצא בהלם ולא יכול לזוז,
קפוא במקומו.
״אז...חתיכת זין קטן,חשבת שתוכל להערים עליי?״
שאלתי בכעס ותפסתי בצווארו,
״באמת חשבת שתוכל לעבוד עליי? עליי?!״ צעקתי עליו
ודפקתי את ראשו בחלון,החלון נשבר
הרסיסים עפו לכל עבר,אך זה לא עניין אןתי,
״איך הצלחת להשיג את התמונות האלה? אה? איך?!״
צעקתי עליו ודפקתי את ראשו בקיר,
״תענה!״ צעקתי ודפקתי שוב את ראשו בקיר,
״השתלנו לה מצלמה בתיק ובבגדים.״ הוא לחש,
מתי? איך? לעזאזל!!
״או,אתה עומד להצטער שבכלל נולדת,חתיכת בן זונה עם זין קטן!״ צעקתי והפלתי אותו על הרצפה,
נותן לו בעיטות אחר כך אגרופים,ולקינוח,קושר את כל חברות הכלבים למיטה ביחד,
״זמן לישון,חמודים..״ אמרתי להם בחיוך,
-
יצאתי מהחדר אחרי שוודאתי שכולם התעלפו,
שטפתי ידיים בכיור במטבח ויצאתי משם,
עליתי על האופנוע ונסעתי במהירות לביתי,ולא בגלל שאני מפחד,ממש לא.
אהנדרנלין עדיין זורם בדמי.
כשהגעתי לבית עליתי ישר לחדר שלי נועל את עצמי שם,
ומוריד מהאגו שלי.
מתקשר לוקסי,בתקווה שתענה.
היא לא עונה.
-
[שנה לאחר מכן]
״מרקוס? אנחנו צריכים לצאת.״ קראתי למרקוס,
״אני בא תרגע.״ אמר מרקוס כשירד במדרגות עם החליפה השחורה שלו,
לבשתי בדיוק כמוהו,חליפה שחורה.
פתחתי את הדלת של הבית שלנו ויצאנו לאוויר הצח
של ניו יורק,מרקוס נעל את הבית שלנו והתקדמנו לכיוון
המרצדס השחורה,נכנסתי למושב הנהג ומרקוס נכנס למושב לצידי,והתחלנו בנסיעה,
לפני שנה מרקוס ואני עזבנו את מקום הווולדינו,
מסיבות שאני לא אוהב לדבר עליהם,עכשיו אני בן 20 ומרקוס בן 21,
אני והוא מנהלים של חברה מאוד מצליחה בניו יורק,
שנמצאת במרכז העיר,מנהטן.
עכשיו כבר ערב,ולי ולמרקוס יש פגישה חשובה במסעדה
יוקרתית,פגישת עסקים.
-
כשהגענו בחור הלבוש בלבן התייצב לידנו ולקח ממני את המפתחות,אני ומרקוס התקדמנו לכיוון הכניסה,
ותוך שניות הכניסו אותנו,
עבדנו מאוד קשה להגיע עד לכאן,ואני לא מתחרט על שם דבר שקרה לי בעבר,טוב,חוץ מדבר אחד.
מרקוס עבר בדלת כשהוא מדפדף בטלפון שלו בעניין העסקים,
ואני בודק את המקום,מסעדה יוקרתית,
נראת טוב,לפתע משב רוח נעים מגיע עד לאפי,
ואני ישר מסתובב,ממי הריח המוכר הזה?
אני ממשיך ללכת ונכנס בדלת,שלא יחשבו שאני מוזר,
מרקוס כבר נעמד ליד בחור העסקים,
ברונו מרטין.
אני מתקדם לכיוונם עדיין מריח את הריח המוכר,
לחצתי את ידו של ברונו ובירכתי אותן בפנים חתומות:״כבוד הוא לי לפגוש אותך.״
הוא החזיר לי לחיצת יד,הבטתי סביב וחיפשתי את הבחור השני שהיה אמור להיות איתו,
״איפה הבחור השני?״ שאלתי את ברונו,
הוא היה אמור להיות כאן לעסקים,זה סוג של זילזול?
״אה,אל תבינו אותי לא נכון,אני לא מזלזל,חלילה.
אך היא רק תגיע ללחוץ את ידכם כברכה,יש לה פגישה חשובה מאוד.״ אמר ברונו,
״פגישה חשובה מאוד?״ שאלתי אותו בזילזול,
הוא מזלזל.
אני לא אוהב את זה.
מה יותר חשוב מפגישה עסקתי איתי?
״אני לא אוהב לדבר על זה,אבל יש לה פגישה משפחתית דחופה.״ אמר לי בשקט,
הנהנתי והתיישבתי במקומי,וכך גם ברונו ומרקוס,
עוד פעם הריח הזה.
לפתע אישה עם שימלה שחורה וקצרה,הופיע לידנו,
משקפי שמש הסתירו את עינייה,שיערה היה שחור חזק,
היא לבשה עקבים,והיא התקדמה לכיוון שלנו,
ולא יכולתי שלא להביט בה,
היא הייתה נראת עוצרת נשימה,ומוכרת מאוד,אפילו יותר מדי,
מוכרת עד כאב.
מרקוס היה הראשון לקום לכבודה,וכך גם ברונו,
קמתי גם אני,ואני לא היחיד שהביט בה,כל המסעדה הביטה בה,
כנראה כולם הכירו אותה,והיא מושכת בצורה משונה,
ואם אני אומר דבר כזה,אז זה נכון.
לא הסתכלתי או נגעתי באישה כבר שנה שלמה,מאז ו-
״כבוד הוא לי לפגוש אותכם.״ אמרה וקולה היה מוכר,
אך מאיפה,
ידיה העדינות נשלחו לכיווני,לחצנו ידיים,הידיים שלה מרגישות מוכרות,אלוהים מה יש לי,
אבל הריח הזה שלה,הוא מוכר כל-כך.
״גם אנחנו אותך.״ אמרתי לה בפנים חתומות,
היא ניגשה למרקוס ולחצה את ידו,
ולפני שהלכה היא הביטה בי,יכולתי לדעת למרות שלא ראיתי את עיניה,
היא התקדמה לכיוון ברונו,נשקה ללחי שלו והלכה משם,
משאירה שובל ריח נעים אחריה,
כל האנשים במסעדה חזרו לעיסוקיהם לאחר שהבחורה המסתורית נעלמה בדלתות המסעדה,
ברונו ומרקוס עקבו אחרי כל צעד שלה,דפוקים.
התיישבתי במקומי ומחאתי כף,
״ביזנס.״ אמרתי בקול החלטי,ובדיוק כשהתחלנו לדבר על העסקים,זכרתי.
הריח הזה,הריח הזה שייך לוקסי.

~הסוף~
הספר השני יצא,קוראים לו:בריון על אופנוע [2]
טוב,אז זה הסוף של הסיפור,מקווה שנהנתם.
הספר המשך יעלה בקרוב,כתבתי את זה קצר,כדי שיתן לי מוטיבציה להמשיך לכתוב ולדעת שסיימתי ספרים,
בזמן האחרון יש לי קצת מחסור כתיבה וגם קריאה,
זה קשה,מנסה לעבור את זה.
תודה על הכל❤️❤️❤️🙏🙏🥹😍