Thug on a motorcycle/בריון על אופנוע [1]

Part 6

"You say that we get what we deserve,but you don't deserve that."
-ג׳יימס,ג׳ים-
הרוח נושבת לי על הפנים במהירות,
אני נוסע יותר מ100 קמ״ש,אני לא מצליח לעצור.
האנדרנלין זורם בגופי,צועק לי לנוסע מהר יותר.
ההרגשה הזאת שאתה חופשי,היא ההרגשה הכי מהנה שיש,
אני בדרך לתיכון,וקסי לא עונה לי.
האם אכפת לי? כן.
האם אני מראה שאכפת לי? לא.
כנראה היא כבר נמצאת בתיכון,אני לא צריך לדאוג מכלום.
אבל ברגע שעברתי ליד ביתה,הרגשה מוזרה התקבצה בביטני,
צורחת עליי לעצור ולבדוק,
אבל אני עוקף במהירות את הבית וממשיך לכיוון התיכון,
אני עובר בתים,מגרשים,מכולות,והתחושה המוזרה בביטני לא עוזבת.
זה תחושות בטן שמבשרת רעות,אני יודע את זה,
אבל,השמים כחולים יש ציפורים הכל זוהר,השמש זורחת,
והכל נראה מבטיח היום,ההורים שלי עדיין לא חזרו,
אחי לא עיצבן אותי הבוקר,אני נוסע על האופנוע בלי להיפגע,
אז מה מוזר?
מה מבשר לי רעות?
רק דבר אחד,וקסי.
אבל אני סתם מדאיג את עצמי,שום דבר לא קורה,ולא יקרה.
אני מקווה....
-
הגעתי לחנית התיכון אני מחנה את האופנוע,
מניח את הקסדה על הידית של האופנוע השחור כחול שלי,
אני מתקדם לשערי התיכון,עובר דרכים,והתחושה המוזרה לא עוזבת.
אני רואה את חברי לקבוצה עובר אותם לא שוכח לתת כיפים ותפיחות על הגב עם שלום,
אבל התחושה המוזרה לא עוזבת,העצבים מתחילים לעלות לי,
שום דבר רע לא יקרה! אני צועק לעצמי בלב.
אני מתיישב בכיתה שלי עם כל החברים שלי והידידות שלהם,
וכמובן שריאן הזונה של התיכון באה ומתיישבת לידי,
קורצת לי ומנסה לדבר איתי.
אני כמובן מתעלם ופותח בשיחה גברית עם החברים שלי,
הצילצול נשמע וכל שער התלמידים נכנסים לכיתה,
אני מחפש בעיניי את וקסי,אבל אני לא מוצא אותה.
טוב כנראה היא מאחרת,כמו שתמיד היא עושה.
לפעמים היא מקדימה אבל רק לפעמים.
השיעור מתחיל ונגמר ועוד שיעור מתחיל אבל וקסי לא מופיעה,
כנראה היא לא תגיעה היום.
-
היום המשיך ואני וכל הקבוצה באימון לקראת משחק שמתקרב,
אנחנו משחקים נגד האויבים שלנו,התיכון האויב.
אנחנו לא אוהבים לומר את שמם,והם לא אוהבים לומר את שמינו.
אנחנו אויבים כבר מלא זמן,ותמיד נשאר אויבים.
ואנחנו נשחק איתם בעוד חודש או פחות,אני יודע שננצח.
״ג׳יימס לייק,ריכוז.״ אמר המאמן,משום מה אני לא מצליח להתרכז.
וזה אף פעם לא קורא.
הכדור נמסר לכיווני אני עוקף את דוגר וקולע לסל.
אני אולי לא מרוכז אבל כשהכדור מגיע עליי,אני מכניס אותו לאיפה שהוא שייך.
״כל הכבוד לייק וגורם.״ צעק המאמן לי ולטומן גורם,חברי הטוב ביותר.
נכון שבכל סיפור לדמות הראשית יש את החבר הכי טוב שמוכן למות למענך? זה טומן גורם.
״יא,אחי!״ צעק גורם ונתן לי כיף.
כולם מכנים אותו גורם,אף אחד אף פעם לא קרא לו בשמו האמיתי,חוץ ממני כשאני עצבני עליו,או מהמנהלת ואמא שלו.
״מה קורה אחי? הראש לא כאן,יש לך בראש כוסית?״
שאל,כמו תמיד או והציניות שלו.
״תסתום.״ נהמתי והתקדמתי לכיוון הספסל שנמצא עליו הבקבוק שלי,
״תזהר אחי,החתולה מגיעה.״ לחש לי גורם באוזן,
הרמתי את ראשי,הזונה של התיכון מתקדמת לכיווני,
״מה היא מפגרת? היא חושבת שהיא הולכת בסלואו מושן?״
שאלתי את גורם,
גורם צחק וברח כשהיא עמדה ממש מולי,
״היי ג׳יימסי!״ צעקה כמו עורב גוסס,וניסתה לחבק אותי,
זזתי עצידה נותן לה לחבק את האוויר.
״זה ג׳יימס,ומה את רוצה?.״ שאלתי בקול נוקשה.
״אני אוהבת אותך מאד.״ אמרה בפלרטטנות,והתקרבה עליי,
״למה את כאן?״ שאלתי את ריאן.
״אתה יודע שכל גבר צריך בת זוג לצידו שתעודד אותו במשחק,נכון?״ שאלה ובן רגע ידעתי לאן היא חותרת,ואין סיכוי שאני יזמין אותה או יציעה לה,כבר תכננתי להזמין מישהי אחרת....
״לא עומד לקרות.״ אמרתי בהחלטיות.
״מה? למה?״ עשתה פרצוף נעלב ומזויף,פטתית.
״כי ככה.״ אמרתי לקחתי את התיק שלי סימנתי למאמן שאני הולך והתקדמתי לכיוון המלתחות של הבנים.
-
היום עבר בסדר,אבל מוזר מאוד בלי וקסי לצידי,
למרות שעד עכשיו אני הייתי בכלל הבריון שלה,אני מרגיש כאילו אני ידיד שלה כבר מלא זמן,
כשהיא חשבה שאני הייתי כועס עליה שהסתכלתי עליה,
אני בכלל ניסית לעצור את עצמי מלעשות משהו טיפשי,
טיפשי מרוב אהבה.
אולי היא לא יודעת,ובעצם אך אחד לא יודע,זה שמאז שהיינו ממש קטנים אני הייתי מאוהב בה,
אני זוכר את הרגע שאמא שלי הוציאה אותי מהגן והצבעתי על וקסי ולחשתי לאמא שלי באוזן:
״אני יתחתן איתה.״
היא צחקה ואמרה שאני עוד צעיר בשביל זה,אבל היא אמרה שוקסי באמת ילדה יפה,ושהיא בטוחה שהיא תתחתן איתי,
יום אחד.
אני באמת מקווה שזה יקרה.
אני מפחד,אני מפחד להרוס הכל,אני יכול להגיד או לעשות משהו שיעלו לי יקר מאוד,ואני לא רוצה לאבד את וקסי,
היא יקרה לי.
אני נכנס לבית,והבית חשוך וריק כרגיל,
אני הולך מכין לי לאכול ויושב מול הטלוויזיה,
השעה כבר מאוחרת בלילה,ואחי עדיין לא הגיע,אני יושב מול הספה וצופה בטלוויזיה,הקערה של האוכל מונחת על השולחן שליד הספה,עדיין לא פיניתי,אני די עצלן.
לפתע עולה בי חשק להתקשר לוקסי,והטלפון על השיש במטבח,
ופתאום אני לא עצלן כל-כך,אני קם לוקח את הטלפון,
ומחייג לוקסי,
השיחה ישר מעוברת לתא קולי,
יכול להיות קרה משהו לטלפון או שהוא כבוי,
אני מנסה עוד כמה פעמים וועד היא לא עונה אני מחליט לפנות את הקערה לכבות את הטלוויזיה לצחצח שיניים ולעלות לישון.
-וקסי-
אף פעם בחיי לא חשתי כאב כזה,
אני כבר יום או יומיים קשורה כאן בלי אוכל בלי מים,
וכולי דם,הגרון שלי צועק,
הצוואר והידיים שלי כואבים מהשרשראות שמוחצות אותם,
השיער שלי לא נראה בסדר בכלל,
הבגדים שלי מלוכלים בדם ודמעות,
ועם אני ימשיך להתלונן אני לא יפסיק.
איבדתי כבר תחושת זמן,אני לא יודעת עם יום או בוקר,
הדמעות שוב מציפות את עיניי,
אבל אני מנסה לא לבכות,הוא אמר שעם יכנס ויראה אותי בוכה הוא יתעלל בי עוד פעם,
ואני לא רוצה.
הדמעות שוב מצאו את דרכים לעיניי,
לפתע הדלת נפתחת,לא.
הסתרתי את פניי בכך שהנחתי את ראשי על הרגליים שלי,
הצוואר שלי כואב מהשרשרת אבל לא אכפת לי כבר,
העיקר שלא יראה שאני בוכה.
״היי,זונה.״ אמר ומשך את שערי למעלה,
לא.
״את בוכה?!״ צעק ומשך בשערי ללמעלה.
״לא!״ צעקתי בבכי,
״זונה מזוינת!״ הוא צעק ותפס בידיו את השרשרת של צווארי מושך אותי איתה למעלה,
״אאעאעעא!״ צעקתי בכאב והבכי לא עוצר,
הוא הדביק את השרשראות שעל ידיי לקיר מעליי,
והשרשרת שעל צווארי הוא גם טלה על וו בתיקרה,
הבכי שלי התחזק,אפילו אלוהים יכול לשמוע אותו,
אז למה אלוהים לא עוזר לי?
לפתע הוא משך אותי יותר למעלה מהשרשראות,
אני באוויר תלויה מצווארי וידיי,
זה כואב.
מאוד כואב,אבל לא כואב כמו לראות את ׳אבא׳ שלי עושה לי את זה,דם מדמי,מי שהביא אותי לעולם.
״אבא? אפשר לשאול שאלה?״ לחשתי בשקט ועצמתי את עיניי בכאב,
״מה את רוצה? דברי!״ צעק עליי וגרם לי להתכווץ,
״למה הבאת אותי לעולם?
כדי להתעלל בי? בשביל מה?״ שאלתי וראיתי את הכעס בעיניו גובר,
״אני לא רציתי אותך! את בכלל לא שלי!״ צרח בכעס,
הוציא את חגורתו והכה אותי בבטני,
צרחתי בבכי,ורק אחרי שיצאתי מהשוק הבנתי מה הוא אמר,
״מה..?...״ לחשתי בשקט בקושי מצליחה להוציא מילה,
״את,את תוצאה מאונס! את לא שלי בכלל!
אני בכלל לא יודע איך אמא שלך אוהבת אותך!
את נולדת להזכיר לה כל יום שהיא נאנסה! והיא....
והיא עדיין אוהבת אותך!! את ילדה שטן,את נולדת כדי להרוג את אמא שלך!״ צרח עליי,לא הבנתי כלום,
בקושי שמעתי אותן בבירור,
׳את תוצאה מאונס!׳
אני? אונס?
הבכי שלי התחזק,הידיים והצוואר שלי כואבים יותר,
הבטן שלי שורפת מההצלפות,
מה אני עושה לא נכון בחיים שדבר כזה מגיעה לי?
אולי המשפט;׳we get what we deserve' באמת נכון.
אולי זה באמת מגיעה לי? כן.
זה מגיעה לי,אחרת אלוהים היה מתערב,נכון?
זה כנראה מה שאני צריכה לקבל,הרי אני תוצאה מאונס,נכון?
׳את נולדת להזכיר לה כל יום שהיא נאנסה!׳
כנראה שמה שהוא עושה לי עכשיו כן מגיעה לי אחרי הכל,
האישונים שלי הופכים כבדים,
הראיה שלי מתחילה להתערפל,גופי נעשה רפוי,
עיניי ניסגרו,וזהו אני בתוך החשכה,
החשכה באמת נעימה,יש כאן שלווה,אני רוצה להישאר פה לנצח.

זה הפרק השישי הפרק השביעי יעלה בקרוב כבר התחלתי לעבוד עליו,תגידו לי עם אתם רוצים שאני יעשה את הפרקים יותר ארוכים,ושוב תודה על הכל,מעריכה❤️❤️