לא נורמלי - לבד מול האפלה ~הסתיים

פרק 3

דפיקה חזקה נשמעה על הדלת הצרה של חדרו של לוק, דפיקה שהפיקה צליל חזק מספיק כדי להעיר את הנער מתרדמתו העמוקה.

הוא פקח את עיניו ושפשף אותן, החלום שנקטע בפתאומיות כאשר התעורר עדיין טרי במוחו, חלקים חטופים ממנו מגיחים אל החשכה הקצרה ששוררת כאשר עיניו סגורות במהלך השפשוף.

דארת' ווידר הופיע שם, עם מסכתו השחורה דמוית השלד וגלימתו המתנפנפת, עם קולו המתנשף והעמוק שנשמע כאילו כל הברה שהוא מוציא גורמת לו לסבל. מה הקיסר עשה לו בשלוש השנים מאז מה שקרה בחדר הכס?

לוק ניער מעליו את המחשבות על החלום, מכריח את עצמו לקום ממיטתו ולענות לאדם שדפק בדלתו, שריריו רפים ועייפים, הבגדים שלבש אמש מקומטים וצמודים לעורו.

הוא הלך באיטיות לעבר הדלת, עיניו מידי פעם נעצמות מעצמן לשנייה קלה, אבל חוזרות למצבן הרגיל כאשר הוא שם לב לסגירתן.

לוק הדליק את האור בחדר ופתח את דלת ההזזה, מורד צעיר וצנום עם עיניים חומות וגדולות עומד בצידה השני, מחייך חיוך גדול ומעט נבוך כאשר פוגש בפניו של לוק.

"שלום... אתה בוודאי לוק סקייווקר! קוראים לך למליאה, אומרים שנוכחותך חשובה מאוד," אמר המורד, מתעסק עם אצבעותיו ומסיט את מבטו מלוק לשניות בודדות, כנראה מרגיש מין יראת כבוד מהג'דיי, מהג'דיי שסיפרו עליו כל כך הרבה אגדות ושמועות.

"בסדר, כבר בא," אמר לוק, לא רגיל לכך שמתייחסים אילו בכזאת דרך, לא רגיל שאנשים מעריצים אותו ונבוכים מכך שהם רואים אותו פנים מול פנים. הוא תמיד היה רק ילד קטן ולא מקובל במיוחד בזנדרי, נער פשוט ולא ייחודי בטאטואין, הוא תמיד חי בשוליים, תמיד השתלב עם האנשים הרגילים, וזה איפה שהוא נועד להיות. לא באור הזרקורים, לא במרכז הבמה, אלא בקהל.

הוא סגר את הדלת מאחוריו, לוקח את הזמן כדי לסדר את שיערו הפרוע ולהחליק את בגדיו כדי שיהיו מאורגנים ולפחות מעט ייצוגיים. 

אחרי שביצע את ההתארגנות במהירות, הוא יצא מחדרו, סקרן, אבל גם קצת חושש, לקראת מה שהמליאה תביא איתה.

~~~

לוק נכנס לחדר האספות בצעדים קטנים, מבטם של כל המורדים בחדר מופנה אילו ברגע שפתח את הדלת, מבטיהם גורמים ללוק להרגיש אי נוחות. הוא לא אהב שמסתכלים עליו, לא אהב להיות מרכז תשומת הלב. הוא לא רצה שינתחו כל דבר במראה שלו וכל תנועה קלה שהוא עושה, הוא רצה להיות אחד העם, נער רגיל ונורמלי לגמרי כפי שהיה לפני שהמורדים ביקשו את עזרתו.

הוא לא הצטער על העובדה שהוא ג'דיי, הוא לא הצטער על הקשר שלו עם ה'כוח' והיכולות שיש רק לו. הוא הצטער שכולם יודעים עליהן, שכולם מתייחסים אילו כמיוחד ושונה בגללן.

הוא לא רצה להיות המושיע של קבוצת המורדים, הוא לא רצה להיות מוערץ. הוא רק רצה להציל את אביו.