שמעתי צעדים שקטים נכנסים לחדרי, אולי ישנתי אבל אי היה אפשר לפספס את זה.
הצעדים התקדמו לעבר מיטתי בעודם חורקים על ריצפת העץ.
רוב האנשים היו קופאים ולא זזים, נותנים לגורל להחליט בשבילם.
אבל לא אני.
הכנסתי את ידי אל מתחת לכרית, הוצאתי משם את האקדח במהירות וכיוונתי אותו לכיוון האלמוני.
עיניי נפערו בבהלה שראיתי את אחי, רועי עומד שם וידיו מורמות למעלה כחף מפשע.
הורדתי את האקדח והבטתי בו בזעם.
"אתה משוגע?! עוד שניה והייתי יורה בך!" צעקתי עליו.
"תירגעי לי, רק באתי להעיר אותך" הוא אמר ומשך בכתפיו.
הבטתי בשעון, השעה הייתה חמש לפנות בוקר.
"השעה פאקינג חמש לפנות בוקר! תן לישון!" אמרתי וטמנתי את פני בכרית.
לא עברו כמה שניות וכבר הייתי על כתפו של רז כמו שק תפוחי אדמה.
"תוריד אותי בהמה!" צעקתי והכיתי את גבו באגרופי.
רועי צחק ורק הידק את האחיזה בי.
לאחר כמה דקות הוא הוריד אותי ושמתי לב שאנחנו באולם האימונים.
הסתכלתי סביבי ואת עיניי תפס שק האגרוף.
*פלאשבאק*
חבטתי בשק באגרופי שוב ושוב כמו משוגעת.
אצבעותי החלו לכאוב וזיעה קרה כיסתה את גופי.
"מה את עושה?!" שמעתי את קולו של אבי.
הסתובבתי במהרה והתבוננתי בו, הוא היה עצבני.
"כמו מה זה נראה לך?" שאלתי בסרקסטיות וחזרתי לחבוט בשק.
"את רק בת שתיים עשרה, זה לא מתאים" הוא אמר ותפס בפרקי ידי בחוזקה.
"שחרר אותי" אמרתי בארסיות ושלחתי אליו מבט קר.
עבר כבר שבוע מאז שאימי מתה, ומאז אני סוחטת את עצמי באימונים.
אני לא רוצה להגיע למצב שבו היא הייתה, למצב של חוסר אונים.
"מתוקה שלי" אבי אמר ומחה את הדמעות שזלגו במורד פני.
איך זה שתמיד שאני נזכרת באימי אני בוכה?! ואפילו לא מודעת לזה?!
*סוף פלאשבאק*
"ליאן" קולו של רועי הוציא אותי ממחשבותי.
ניערתי את ראשי והרמתי את גבותי בשאלה.
"תתחילי בעשרה סיבובי ריצה" הוא אמר בקצרה.
"אני אפילו לא ציחצחתי שיניים!" צעקתי עליו.
"זה לא משנה" הוא אמר באדישות "אנחנו מכניסים אותך לתוכנית אימונים מואצת וזה מתחיל מעכשיו"
ידעתי מה זה אומר, תוכנית אימונים מואצת.
זה אומר שאני אזכה להיות חלק מהמבצעים הבאמת גדולים! האלה שהפכו אותנו למסוכנים ביותר!
ההתרגשות גברה בי והתחלתי לרוץ מרגישה את האנדרנלין בדמי.
נקודת מבט רפאל:
מאז אותו לילה לא הפסקתי לחשוב על אותה נערה, לא בצורה טובה!
מי היא חושבת שהיא?! אני עוזר לה, דבר שלא קורה הרבה... והיא פשוט מרביצה לי והולכת! פשוט ככה!!!
השעה הייתה 7:45 ואני הייתי בדרכי לבית הספר, בעוד שהילדה הזאת לא יוצאת מראשי.
כשנכנסתי לבית הספר ראיתי את רון, עיניו הירוקות זזו בשיגעון בחלל בית הספר מחפשות אחר משהו.
כאשר מבטינו הצטלבו הוא בא לעברי ותפס בכתפי בחוזקה.
"הי, אחי, תירגע מה קרה?" שאלתי אותו.
"תום ונדב" הוא אמר ועיניו חזרו להתרוצץ בשיגעון.
"מה איתם?"
"הם הסתבכו ממש" הוא אמר וכסס את הציפורן שלו "הם הסתבכו עם 'מלכה'"
מלכה?! המלכה?! אם הם הסתכבו איתם אין לנו שום דרך לעזור להם! פאק, פאק, פאק!!!
"מה הם עשו" שאלתי אותו, מנסה להרגיע אותו.
"הם חייבים להם הרבה כסף, כסף שאין להם!" עכשיו כבר נרגעתי, ידעתי שאני אוכל לעזור להם, כסף אף פעם לא היה בעיה במשפחה שלנו.
נקודת מבט ליאן:
בחיים שלי לא הייתי כל כך מאושרת, אני הולכת לקחת חלק במבצעים הכי חשובים שאנחנו עושים!
סוף סוף אני לא אשאר ה"קלף בשרוול"!
נכנסתי לבית הספר והעברתי את ידי בפאה השחורה, הדבר שהרס לי את המצב רוח.
אני לא יודעת למה כל כך חשוב להם להשאיר אותי בסוד, אם האויבים שלנו באמת ירצו למצוא אותי, תאמינו לי הם ימצאו.
לפתע ראיתי את אותו ילד מאתמול בפארק.
מולו עמד ילד שסרק בשיגעון את בית הספר.
הנער שבו התנגשתי ניסה להרגיע אותו אך ללא הצלחה, הוא העביר את ידו בשיערו השטני ולסתו התהדקה.
"היי" התקדמתי אליהם, מנסה לדלות מידע "אני שירה אני לא חושבת שהכרנו" הושטתי אליו את ידי.
"היי" הוא אמר וחייך חיוך פלרטטני "שמעי, מה דעתך לחכות לי בכיתה ואני כבר אבוא אוקי?"
מה אני נראת לו הזונה שלו?! מי הוא חושב שהוא שהוא מדבר אלי ככה???
"ממממ אוקי" אמרתי בקול מתוק, "לא נראה לי שקלטתי את השם שלך" הוספתי.
"רפאל" הוא אמר בשקט ועיניו בחנו אותי.
אז זה הפרק השישי, אני יודעת שזה פרק קצר אבל אני מבטיחה שהפרקים הבאים יהיו הרבה יותר ארוכים.
תצביעו.
תגיבו.
תעקבו.
מקווה שאהבתם❤❤❤
YOU ARE READING
Strange Love
Romance*מוקפא* זה לא עוד סיפור רגיל על פושע גדול שמתאהב בנערה התמימה, לא, הסיפור הזה הוא אחר לגמרי, שונה ומלא בהפתעות. ליאן מלכה היא הבת למשפחת הפשע הגדולה בארץ. במשך כל חייה היא חייה עם זה ללא שום טענות, להפך, היא הורגת אנשים, מעלימה אותם, עושה את "העבו...
