פרק 3- בלי להביט לאחור

4.1K 228 22
                                    

יום שלישי בצהריים הגיע, והייתי מוכנה בסלון עם כל הדברים שהייתי צריכה.
שתי המזוודות השחורות נעמדו ליד הדלת מוכנות, וליד נח תיק בית הספר שגבריאלה הביאה לי אתמול מהכיתה לפני שנפרדנו ובתוכו כל המחברות מתחילת השנה.
את הספרים הנחתי שלא צריך להביא כי בטח שם יש ספרי לימוד אחרים שאצטרך לקנות בפורט מאיירס...
חיכיתי לשיחת הטלפון ממיקה שתגיד לי לרדת למטה ובינתיים עשיתי סיור אחרון בבית.
נזכרתי בפרידה אתמול מגבריאלה, ובשתי לילות האחרונים שביליתי ללא שינה חוץ מהלילה הזה שישנתי בסך הכל שעתיים שקמתי מהם מהסיוטים.
הגעתי לחדר של הוריי שסידרתי אתמול, ותחושת הגעגוע תקפה אותי.
מעניין איפה הם עכשיו, אם הם מביטים בי מלמעלה או ממשיכים בחיים אחרים.
ידעתי שאם אמשיך לחשוב על האי וודאות אני בסוף אשתגע, והחלטתי שאני מניחה את המחשבות האלו בצד ולא חושבת עליהם יותר.
מאז ומתמיד לא ידעתי איך להתמודד עם קשיים, הייתי אוטומטית מדחיקה את הכל ומנסה להתרכז בדברים הטובים והחשובים.
אבל עד עכשיו לא הגעתי למצב שאני צריכה להדחיק דבר כל כך גדול.
מעולם לא דימיינתי שדבר כזה יקרה לי, תמיד כשהייתי קוראת כתבות בעיתון חשבתי איזה מזל שלי זה לא יקרה. ושאם זה היה קורה לי לא הייתי יוצאת מהמיטה במשך חודשים.
בסוף זה קרה, ואני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי נחה במיטה. ידעתי שהדבר שהכי יעזור לי להתמודד ולשכוח הוא להמשיך בחיי היום יום כאילו הכל כרגיל.
צלצול הפלאפון שלי סימן לי שמיקה מחכה לי למטה.
הוצאתי את פלאפון המקשים הקטן מכיס הג'ינס שלי ועניתי.
"אני בחוץ, תבואי כשתוכלי"
"בסדר, אני עוד רגע יוצאת"
ניתקתי את השיחה והבטתי מבט אחרון בחדר.
ראיתי את השרשרת של אימי, והחלטתי לקחת אותה בנוסף לטבעת שעל אצבעי שנתנה לי תחושה שהיא איתי.
השרשרת בצבע כסף עם תליון של תו נגינה תאמה את הטבעת הכסופה המסולסלת, השרשרת שאבי קנה לאימי ביום הולדתה.
אחזתי בשרשרת קרוב לחזי, ויצאתי מהחדר מבלי להביט לאחור.
לקחתי מזוודה בכל יד ואת התיק על גבי, ויצאתי לכיוון המכונית הלבנה של מיקה שחיכתה לי בחוץ.
הנחתי את המזוודה עם הבגדים והסתובבתי לנעול את הדלת כשהיא הגיעה.
"היי קייטי" היא לקחה את המזוודה שהייתה על הרצפה.
"היי"
עינייה היו מאחוריי אותן משקפיים גדולות ושיערה הקצר הפעם אסוף בגומיה שגרם לו להיראות קצר יותר.
"נלך לאוטו?" היא הציעה והבנתי שמבטי שהה זמן מה על הבית יותר מכפי שהוא צריך.
הבטתי בבחור השחור שמאחוריי כשהנהנתי לאישור והתקדמנו לאוטו.
"זה כל מה שאת צריכה?" היא שאלה כדי לוודא כשראתה את שתי המזוודות הקטנות.
"כן" סידרנו את המזוודות והתיק במושב האחורי, והתיישבנו במושבים מקדימה.
מיקה התניעה את האוטו והתחילה ליסוע, הבטתי בבייתי מבט אחרון לפני שהוא נעלם, ואז העברתי את מבטי לבחור השחור שישב במושב מאחוריי.
"את רוצה שאספר לך על המשפחה שאנחנו בדרך אליה?" היא הציעה בחייוך חם.
חייכתי בחזרה "כן"
"אוקיי, אז אנחנו בדרך למשפחת ג'ונסון.
להורים קוראים לילי ואלכס, לילי היא עצמאית ועובדת בבית דרך המחשב ואלכס מורה להיסטוריה בבית ספר שתלמדי בו.
יש להם שני ילדים משלהם, זואי שהיא בת שבע עשרה ולוקאס שהוא בן שש עשרה.
שניהם גם לומדים באותו בית ספר אבל בשכבות שונות.
לפני קצת פחות משנה הגיע אליהם גם בחור בשם אדם, בדיוק כמוך. היום הוא בן שמונה עשרה בכיתה י"ב, בשכבה שלך אבל הוא לא יהיה איתך בכיתה" היא סיימה לספר וניסיתי לעכל את כל המידע בראשי.
"אז אדם הוא גם באומנה שם?"
היא הינהנה באישור "כן, הוא יעזוב בסיום התיכון אם ירצה, בדיוק כמוך"
הנחתי שברגע שאוכל אני אעזוב, אני לא מאמינה שאתחבר אל משפחה שהיא לא באמת שלי.
אני רק מקווה שהם לא מצפים שאתחבר אליהם ישר ואשאר אחרי התיכון.
"דרך אגב, מתי את תרצי להתחיל ללמוד?"
"כמה שיותר מהר"
היא הרימה את גבותיה במעט הפתעה "באמת? את לא תרצי כמה ימים להתרגל?"
"לא, אני מעדיפה כמה שיותר להמשיך הלאה" הסברתי.
"בסדר, מבחינת הבית ספר את יכולה כבר להגיע מחר. אני דיברתי איתם אחרי שדיברתי איתך בבית חולים והם אמרו לי שבאחת הכיתות בדיוק תלמיד עזב ותוכלי להגיע מתי שתרצי.
בנוסף הם ימצאו לך שעות שהיועץ בבית ספר יוכל לדבר איתך"
יועץ? אף פעם לא דיברתי עם יועץ... הפעם היחידה שדיברתי עם מישהו שקשור לזה היה עם יועצת שדיברתי איתה לא יותר מעשרים דקות.
"זה לא כזה דחוף..." מילמלתי אבל היא ביטלה את דבריי.
"אולי לא דחוף לעכשיו, אבל זה ישפיע לך על העתיד אם לא תטפלי בזה קייטי"
דבריה הזכירו לי את מילותיה של גבריאלה מלפני יומיים.
'בסופו של דבר תצטרכי לעשות את זה קייט, את לא יכולה להשאיר דברים כאלה בבטן הרבה זמן'
אחרי כשעתיים וחצי של נסיעה שבחלק ממנה מיקה סיפרה קצת על עצמה או שעשיתי את עצמי ישנה הגענו.
מיקה האטה את רכבה עד שעצרה אותו לגמרי בחנייה ליד רחוב עם בתים גדולים, ופנתה להביט בי.
"מוכנה?"
"כן" אישרתי בחיוך ושתינו יצאנו מהרכב.
הוצאתי את שתי המזוודות והתיק מהרכב כשמיקה עוזרת לי ואוחזת במזוודה עם הבגדים ואני עם הערכות ציור.
"התקשרתי לפני הנסיעה לאלכס, אמרתי להם שאת בדרך" היא סיפרה לי והנהנתי כשאני מביטה בבית שמולנו שדלתו בדיוק נפתחה.
מהבית יצא גבר באיזור גיל החמישים, גבוה ורזה עם שיער חום שמתחיל להאפיר.
"שלום מיקה, איך הייתה הנסיעה?" הוא שאל בחביבות את מיקה שענתה לו בהנהון של בסדר, ואז פנה להביט בי.
"שלום קייטי אני אלכס" הוא השיט לי את ידו ולחצתי אותה כמעט מייד.
"היי אלכס" חייכתי אליו בחזרה.
"את יכולה לתת לי את המזוודה, אני אקח אותה לחדר שלך" הוא הציע אבל הנדתי את ראשי.
"לא זה בסדר, אני מסתדרת"
לא רציתי להטריח אותם על היום הראשון. מספיק הם נותנים לי לגור איתם.
"מיקה את צריכה עזרה?" הוא פנה אל מיקה שמיהרה להעביר אליו את המזוודה.
"תודה אלכס, תוכל להוביל את קייטי אליכם ולעשות לה היכרות עם כולם? אני צריכה לעשות שיחה בינתיים"
"כן, בטח" אלכס סימן לי לבוא אחריו וזה מה שעשיתי.
"לילי אישתי מחכה לך מהבוקר בהתרגשות, אני מניח שמיקה דיברה איתך עלינו לפני שהגעתן" הוא מילמל בחיוך שנראה כאילו הוא טבעי על פניו.
"כן" הצלחתי להוציא מפי כשהבטתי בבית היפה והחמים.
אישה בסביבות גיל הארבעים וחמש הגיעה לסלון ופנתה אליי.
"שלום קייטי,אני לילי, איזה כיף לפגוש אותך סוף סוף" היא חיבקה אותי ואחרי שתי שניות החזרתי לה גם חיבוק.
לא ידעתי מה לומר, ראשי פעל פי שניים יותר וניסיתי להכניס עוד ועוד מידע ממה שאני רואה.
אחרי שלילי שיחררה אותי מהחיבוק היא צעקה לעבר הקומה למעלה.
"זואי, לוקאס! בואו תגידו שלום!
מיקה בטח סיפרה לך שיש גם את אדם אבל הוא לא חזר עדיין מהחברים שהוא אצלם, אז בטח תפגשי אותו אחר כך"
יותר טוב, לפגוש את כולם לאט לאט במקום בבת אחת.
נערה שכנראה זאת זואי, עם שיער בלונדיני גלי ועיניים ירוקות עם פנים רזות פנתה אליי בחיוך מאולץ והושיטה את ידה. תהיתי לעצמי אם השיער שלה צבוע או טבעי.
"היי אני זואי"
לחצתי את ידה "קייטי"
"כן אני יודעת" היא מילמלה והלכה.
נראה שלילי ניסתה לסמן לזואי בעינייה לגשת אליי ולהיות יותר נחמדה אבל היא החליטה להתעלם ופנתה למטבח.
"את רוצה לשבת קייטי?" אלכס הציע והנהנתי לאישור. התקרבתי לספה והנחתי את המזוודה לידי.
הבית די גדול, בסלון יש פינת ישיבה נחמדה עם שלוש ספות ופוף גדול מול טלוויזיה שנראית מעט ישנה.
ספרייה של ספרים, שולחן אוכל גדול ומטבח שצמוד לסלון.
"מה עם לוק?" לילי שאלה בבילבול כשראתה שבנה לא יורד.
"בטח מדבר עם חברה שלו" זואי מילמלה שוב באדישות כששתתה איזה שייק.
"איזו אחת?" אלכס שאל בגיחוך וגרם אפילו לזואי לגחך מעט כמוהו.
לבסוף קולות צעדים במדרגות נשמעו ולוקאס כנראה ירד ללמטה.
הוא נראה העתק של אביו, במבנה גופו הצנום ועייניו חומות. רק השיער הבלונדיני הזכיר את לילי.
"היי, אני לוקאס, אבל את יכולה לקרוא לי לוק" חייוכו היה גדול כמו של אביו וגם הוא לחץ את ידי.
"קייטי" הצגתי את עצמי למרות שידעתי שהוא יודע.
"מאיפה באת?" הוא שאל בעניין והתיישב בספה מולי.
הוא נראה טיפוס מאוד חברותי, לעומת אחותו שנראת מעט... קרה.
"הומסטד" עניתי והתחלתי להרגיש איתו בנח, כאילו הכרתי אותו מלפני כן.
"אהה, שעתיים וחצי נסיעה, לא?" הוא שיער והינהנתי לכן.
"טוב, ברוכה הבאה לפורט מאייר" הוא פרש את ידיו וגרם לי מעט לצחקק.
"טוב, לוק, בוא נעזור לה להעביר את הדברים לחדר" אלכס הציע והרים את המזוודה שמיקה הביאה לו קודם לכן.
לוקאס הינהן ומבלי לשאול לקח את המזוודה מידי, מה שגרם לי לחייך בצחוק.
עליתי אחריהם למעלה ועקבתי אחריהם עד שהגיעו לחדר קטן ויפה עם מיטה, שידה וארון בגדים.
"עם מי אני ישנה?" שאלתי כשסרקתי את החדר.
"לבד, חשבנו שבטח תרצי פרטיות" אלכס אמר וגרם לחיוך של הכרת תודה להופיע בפניי.
"כן, תודה" הודתי לו והוא הניד בראשו כאילו אומר שזה שטויות.
רטט נשמע מכיסו של אלכס והוא הוציא את הפלאפון והדליק אותו.
"טוב, מיקה רוצה לדבר איתי ועם לילי אז תעזור לקייטי להתארגן בינתיים.
קייטי אל תתביישי לבקש עזרה, בסדר?"
הינהנתי באישור "אוקיי"
אלכס יצא מהחדר והשאיר אותי ואת לוקאס לבד.
"די כבד הדבר הזה, מה שמת שם? לבנים?" הוא הצביע על המזוודה עם הציוד של הציור וצחקתי מהבעת פניו המצחיקה.
"סתם כמה חפצים שאני צריכה" מילמלתי ופניתי לפתוח את המזוודה של הבגדים ולהעביר אותם לארון.
"אתן הבנות זה משהו מיוחד... למרות שחשבתי שדווקא תביאי יותר דברים אבל מסתבר שאת כמו אדם.
גם הוא הגיע רק עם שתי מזוודות, אבל רק בלי תיק בית ספר" הוא צחק ונראה כאילו נזכר "לא חסר לך דברים?"
"למה שיהיה לי חסר?"
"אני לא יודע, את אישה..."
צחקתי והמשכתי לסדר את הבגדים בארון שידעתי שברובו לא אשתמש.
"איך זה היה שפתאום מביאים לך מישהו זר הביתה?" שאלתי בעניין והעפתי מבט לעברו לראות אותו יושב על הכיסא שמול השידה ומביט בי מסדרת את הדברים.
"מוזר שאת הראשונה ששואלת, חוץ מהעובדת הסוציאלית.
זה היה קצת מוזר בהתחלה כשאדם הגיע, הוא היה מרוחק מכולנו ולא רצה לדבר כל כך עם אף אחד.
אבל בסופו של דבר הוא התאהב בכולנו" לוקאס גיחך "בהתחלה חשבתי שגם את תיהי כזאת, אבל את נראית די בסדר"
חייכתי בשעשוע "אני אקח זאת כמחמאה"
סיימתי לארגן את כל הבגדים ושאר הדברים שהיו במזוודה הראשונה בארון ופניתי למזוודה השניה עם כל כלי הציור.
הרצון לצייר בער ודיגדג באצבעותיי אבל ידעתי שאני אצטרך לחכות.
"אדם לא כאן בגלל שהוא עם חברים או שלילי סתם אמרה את זה כדי שאני לא ארגיש רע?" שאלתי את לוקאס שנראה כמו סוג האנשים שהם ספר פתוח שיודע הכל.
"את האמת?"
"אל תדאג אני לא נפגעת" הרגעתי אותו והוא ראה זאת כאישור.
"הוא לא היה כל כך מרוצה מהרעיון שיביאו עוד מישהו הביתה"
הינהנתי בהבנה "אני מבינה"
"אל תקחי את זה אישית, ככה הוא עם כולם בהתחלה. גם זואי קצת כזאת בהתחלה אבל אחר כך הם מתרככים יותר" לוקאס הבטיח לי בחייוך.
"אל תדאג, זה לא כל כך משנה לי"
פתחתי את המזוודה והוא פנה להביט בסקרנות בתכולתה.
"את מציירת?" הוא שאל בהפתעה ומבטו הסקרני על הציוד גרם לי לחייך.
"כן"
הוא נחר בצחוק "את בכלל לא מה שציפיתי שתיהי"
"איך ציפית שאהיה?" הפעם אני הייתי הסקרנית.
"לא יודע... מישהי כמו אדם כזה... קרה, עצבנית, מישהי שאוהבת מוזיקת רוק שהאוזניות תקועות לה 24/7 באוזניים"
צחקתי כשהודה בפניי וגיליתי כמה אנשים כנים יכולים להיות מצחיקים.
אולי להיות פה לא יהיה כל כך נורא...
"לא חשבת שתבוא לך הבייתה אומנית עם בגדים שהם לא בצבע שחור, ובלי עשר עגילים בגוף" ברגע שאמרתי בגדים שחורים ניזכרתי בבחור השחור והסתובבתי להביט לאחור.
הוא עמד שם, כמו תמיד בערך חמש צעדים מאחוריי כשמבטו תקוע בי.
"כן משהו כזה" לוקאס אישר את דבריי והחזרתי את מבטי למזוודה כדי שהוא לא ישים לב שאני מביטה יותר מידי זמן אחורה.
התחלתי לסדר את חלק מהדברים במדף כשלוקאס בוחן לידי כל דבר.
הסקרנות וההתחברות שלו הזכירו לי מעט ילד קטן, לא האמנתי שיש אנשים שמסוגלים להתחבר עם מישהו כל כך מהר.
"אין לך קנבסים?" הוא שאל והזכיר לי את כל הציורים שנשארו בבית.
"יש לי בבית, לא הבאתי אותם איתי"
"מה את עושה אחר כך עם כל כך הרבה קנבסים שכבר ציירת עליהם?"
"מוכרת" עניתי בפשטות.
"באמת? אנשים קונים ממך ציורים?"
חייכתי בעצב כשנזכרתי באבי לוקח אותי עם הרכב לקניון בפעם הראשונה עם שש ציורים שהגענו למסקנה שאין להם מקום בבית.
נזכרתי ברגעים שעזר לי לבנות דוכן ואחרי שעתיים שהייתי שם חזר במבט גאה לאחר שהתקשרתי לבשר לו שמכרתי הכל.
"קייטי?" לוקאס העיר אותי ממחשבותיי וניערתי את ראשי.
"מה שאלת?" מילמלתי וניסיתי לחזור למציאות
"אם אנשים קונים ממך ציורים?" הוא חזר על שאלתו.
"כן, הייתי עושה מכירה בערך פעם בחצי שנה של ציורים שהצטברו אצלי.
ככה גם הייתי יכולה לקנות את כל הצבעים והקנבסים"
סגרתי את המזוודה עם הציוד שרציתי שישארו במזוודה והנחתי אותה במדף ריק בארון.
"השארת הרבה דברים בבית?" הפעם קולו היה עדין, הוא כנראה שם לב שדיבור על הבית הוא נושא רגיש אצלי.
הכל הזכיר לי את אבא ואמא.
"כן, היו לי כמה קנבסים שתיכננתי למכור לפני ש..." נעצרתי וניזכרתי שאני לא לבד "לפני שהגעתי לכאן"
"אז אפשר מתישהו להגיע אלייך הבייתה, לקחת את הציורים שנשארו ולמכור אותם איפה שהיית מוכרת" לוקאס הציע במעט התלהבות שגרמה לחייוך לעלות על פניי.
"כן, תיכננתי לעשות את זה. אם אתה רוצה תוכל לבוא למכור איתי"
"באמת?" הוא שאל בשמחה והינהנתי לאישור.
"מגניב, אז תזכרי לקרוא לי" הוא קרץ לי בשעשוע.
ציחקקתי "אין בעיה אני אזכור"

המשך יבוא...

פרק לכבוד שבת קודש שמתקרבת:)
אז מה? נכון שמשפחת ג'ונסון חמודה!(?) חכו שתפגשו את אדם😉😁

השומר מהצלליםWhere stories live. Discover now