השומר מהצללים

פרק 35- שליטה

חושך. זה הדבר הראשון שאני פוגשת כשההכרה חוזרת אליי, ואולי אני עדיין מחוסרת הכרה?
לא. הכל כבר מרגיש אמיתי יותר, ולאט לאט אני מתחילה לחוש את שאר גופי. ידיי קשורות מאחורי גבי, בד מכסה את עיניי וחבל מלופף סביב רגליי.
אני יושבת על כיסא. האוויר סביבי דחוס ולא נקי, והרגשתי כאב ראש חזק תוקף אותי כשאני מנסה להיזכר בפרטי אירועי אתמול. או שלשום? מתי זה בכלל קרה? כמה זמן עבר?
רעש של דלת נפתחת נשמע בחדר וגופי קפא כששמעתי צעדים מתקרבים אליי.
שני אנשים. לא ידעתי איך זיהיתי את זה, אבל הבנתי לפי קולות הצעדים ששני אנשים צועדים בחדר.
ברגע שאחד מהם הוריד את הבד שכיסה את עיניי נוכחתי לדעת שצדקתי. ארתוס ועוד מישהו שכנראה חייל שלו עמד לצידו כשידו אוחזת בבד שכיסה את עיניי.
מצמצתי כמה פעמים לפני שהצלחתי להתרגל לאור שבחדר, שלמזלי לא היה חזק מידי אבל מספיק בשביל שאוכל לזהות את שני הגברים שמולי.
רק כאשר החייל של ארתוס השקה אותי בבקבוק מים הבנתי עד כמה אני צמאה ולגמתי את המים בשקיקה למרות שלא נראו הכי נקיים שיש.
ארתוס עמד מולי בשתיקה, הוא חיכה בסבלנות שאסיים לשתות וברגע שהחייל שלו הרחיק את בקבוק המים מפי לקח כיסא נוסף שהיה בחדר והתיישב מולי כשעיניו בוחנות את גופי כמו חוקר במשטרה.
''את לא דומה לאבא שלך, את יודעת?'' הוא לפתע אמר, ואני נשארתי לשתוק כשהחלטתי פשוט לא לדבר איתו.
השאלה שהטרידה אותי יותר מכל הייתה מה עם לוגן. הוא בסדר? הוא חי? הם פגעו בו?
לא ידעתי מה אני אעשה אם פגעו בו. אני ארגיש שאני משתגעת מרוב אשמה.
ולמרות שהשאלה הזאת בערה בי החלטתי לשמור על זכות השתיקה, בכל מקרה לא סמכתי עליו שיאמר את האמת.
''ראיתי שיש לך יחסים קרובים מאוד עם השומר שלך, זה בכלל מותר אצלכם יחסים כאלה בין מעמדות שונים?" המשכתי לשתוק וזה סימן לו שאני לא מעוניינת לדבר איתו, והוא המתין עד שאיבד את סבלנותו, ''מה קרה? לא מסוגלת לדבר?"
ידו לפתע אחזה בסנטרי ואוטומטית נרתעתי ממגעו הקר והנוקשה. הוא הכריח אותי להביט בעיניו החומות שהביטו בי בזעם, ''המפקד שלי נתן לי משימה להרוג אותך, אבל אחר כך הגיע למסקנה שאת יותר שווה כשאת בחיים. בעיקר כי יש לך מידע שאנחנו צריכים.''
הוא סוף סוף סיים את כל ההקדמות והגיע לעיקר, מה שהוא רוצה ממני. אבל מידע? מידע במה? אני לא רוצה לדעת את התשובה לזה, נכון?
כאילו קרא את מחשבותיי הוא המשיך, ''אני רוצה לדעת הכל על המצב של ג'נורה. כמה אנשי מלוכה נשארו, מה מצב החיילים והמשמר, מתי ניקולס מתכנן מתקפה חוזרת ואת שאר השאלות אני אשאל אחר כך. אני בטוח שבתור נסיכה כבר עידכנו אותך בזה.''
המשכתי להביט בעל כורחי בעיניו כשאצבעותיו עדיין אוחזות באופן מכאיב בסנטרי.
''אין לך מה לומר לי?" הוא חיכה ואחרי כמה דקות של שתיקה מצידי הוא לפתע סטר לי בלחי בחוזקה.
עיניי נעצמו בחוזקה וראשי הוסט הצידה מעוצמת המכה, הרגשתי את עורי צורב מהכאב וטעם מר ומתכתי של דם התפוצץ בפי.
''מצטער לבשר לך, אבל אני לא מקבל שתיקה בצורה יפה.''
אם הסטירה הזאת עשתה משהו, היא רק גרמה לי להמשיך לשתוק. רציתי לעצבן אותו, שנאתי אותו כל כך עד שכבר לא היה לי אכפת לחטוף מכות.
כשראה שאני שוב לא עונה לו הוא סטר לי בשנית באותה לחי והכאב תקף אותי שוב.
נשכתי את שפתיי בחוזקה כדי שאנקת הכאב לא תצא מפי, לא רציתי לתת לו את התענוג.
''חבל. חשבתי את יותר חכמה מזה.
אני אשאל אותך שוב, כמה אנשי מלוכה נשארו?"
זכרתי שלוגן סיפר לי את זה, שנשארו רק אני, אבא שלי, אחותי, בעלה של אחותי ואבא שלו. ולא הייתה לי שום כוונה לגלות לו שאני יודעת משהו.
אספתי את כל הדם בפי ובבת אחת ירקתי אותם בפניו, ראשו נרתע אחורה ממני והוא ניגב בתנועה מהירה את הדם והרוק מפניו.
ארתוס לפתע אחז בצווארון חולצתי והטיח אותי עם הכיסא שאליו אני קשורה בקיר מאחוריי, עיניו כרגע מביטות בי בכל כך הרבה תיעוב.
''אין בעיה. את רוצה בכח? תקבלי בכח.''
לפני שהספיק לעשות משהו נוסף הדלת נפתחה ואחד מחייליו נכנס, ''אדוני, השליח הגיע.''
ארתוס בבת אחת עזב אותי וסימן לחייל ללכת. הוא פנה לחייל השני שנכנס לחדר ביחד איתו תוך כדי שבחן אותי בעיניו החומות, ''תדאג שאף אחד לא נוגע בה, אל תביאו לה אוכל, מים או כל דבר אחר. אני אחזור עוד מעט.''
ארתוס יצא מהחדר והשאיר אותי עם החייל השני שלקח את הכיסא בו ארתוס ישב והתיישב מולי. בחנתי את גופו הגבוה והשרירי. שיערו מתולתל בצבע חום ועיניו שחורות.
''כמה זמן אני פה?" החלטתי לשאול אותו בסוף.
''כמה שעות, עכשיו בוקר.''
אז כל מה שקרה היה רק אתמול בלילה, זה הרגיש כאילו זה קרה לפני זמן רב...
''אתה יודע אולי מה קרה לשומר שבא איתי?"
קיוויתי שיאמר שהוא בסדר, שהם לא פגעו בו ועכשיו הוא בריא ושלם. ''אל תדאגי, הוא הצליח לברוח לפני שתפסו אותו.''
נשמתי לרווחה כשהקלה גדולה ממלאת אותי.
להפתעתי החייל הזה היה דווקא נחמד יחסית לחוטף, לא יודעת למה אבל תמיד דמיינתי חוטפים בתור אנשים אכזריים וקרים. הוא לא כזה, הוא מדבר איתי רגיל ומתייחס אליי טוב.
''תודה.'' ידעתי שאני חייבת לו את זה, אחרת אם לא הייתי יודעת שלוגן בסדר הייתי משתגעת מחוסר הידיעה, ''הייתי צריכה לוודא שהוא בסדר.''
חייוך קטן עלה לפניו, לא חייוך דוחה כמו של ארתוס, אחד נעים יותר, ''אני מבין שארתוס צודק, את באמת דואגת לו.''
הנהנתי לאישור, הרגשתי שמגיע לו שאספר לו אחרי מה שסיפר לי.
הזמן עבר באיטיות מייסרת, מידי פעם השומר שגיליתי ששמו הוא בריגן היה יוצא וחוזר אחרי זמן רב, ולמזלי הוא התנהג אליי באדיבות. לא כמו ארתוס שעדיין לא חזר מאז שיצא מהחדר אל השליח.
ברגעים בהם הייתי לבד חשבתי איך אני בורחת מכאן, אבל ברגע שרעיון היה עולה בראשי תמיד היה משהו שיסתור אותו.
אחד הדברים שהכי שיגעו אותי היה שלא ידעתי מה השעה. החדר הואר במנורה בתקרה ולא היו חלונות שיגידו לי אם ערב או בוקר, השעון של אבי שנמצא בידי הוסתר ממני בגלל שידיי קשורות לאחור ובכל פעם שבריגן היה נכנס אז הייתי מנסה לראות את השעה בשעונו הקטן אבל ללא הצלחה.
אחרי זמן רב הדלת לפתע נפתחה וארתוס חזר לחדר, בריגן שישב בכיסא במרחק כמה צעדים ממני נעמד דום כחייל המקדם את פני מפקדו והתלבטתי מה לקח לארתוס כל כך הרבה זמן עם השליח. לא שאני מתלוננת, לא לראות את פניו של האיש הזה תהיה תפילת הבוקר שלי מהיום.
''היא לא אכלה ולא שתתה?" ארתוס שאל את בריגן והחייל הנהן לו באישור.
''כמו שאמרת אדוני.''
''לך תביא לי בקבוק מים.'' הוא ציווה על בריגן שתוך שניות כבר היה מחוץ לחדר כדי למלא את פקודתו.
כשבריגן לא היה בחדר תשומת ליבו של ארתוס הופנתה אליי, והוא לקח את הכיסא וכמו קודם התיישב מולי.
''מה עשית למשפחת ג'ונסון?"
''לא עשיתי כלום, את עשית את החלק שלך בעסקה ואני את שלי.''
''לא את כולה.'' נזכרתי כשאמר שהוא הולך להיפטר מלוגן, למזלו הוא הצליח לברוח אבל עדיין זה אומר שארתוס שיקר לי. ואין לי שום כוונה לסמוך על המילה שלו שוב.
חייוך עלה בפניו כשהדלת נפתחה שוב ובריגן העביר לארתוס את בקבוק המים שביקש.
חשבתי שהוא הולך להביא לי את המים, פי היה יבש וראשי החל לכאוב מהזמן הרב בו לא שתיתי. מעניין כמה שעות עברו מאז... אבל הוא סתם הניח את הבקבוק על הרצפה.
''באשר ללוגן...'' ארתוס לפתע פתח וגופי קפא כשהזכיר את שמו, ''אולי תפתחי סוף סוף את הפה כשתדעי שחייו של לוגן תלויים בכך.''
הוא משקר. בריגן אמר לי הבוקר שהם לא הצליחו לתפוס אותו אלא הוא ברח. הוא לא יודע שבריגן סיפר לי את זה ולכן משתמש בזה נגדי.
אני לא יכולה לומר לו בפירוש שאני יודעת שהוא משקר, אחרת יבין שבריגן סיפר לי ויפגע בו. אין לי שום כוונה לפגוע בבריגן שבסך הכל היה טוב אליי.
''תפסתם אותו?"
''באותו ערב בו תפסנו אותך. הוא נמצא גם כמה חדרים לידך.''
שקרן.
''אני רוצה לראות אותו.''
''אני חושב שלא הבנת, אבל את לא בעלת הזכויות פה. את תעשי מה שאני אומר ובתמורה השומר שלך לא יסבול.''
חייכתי אליו בלגלוג, ''אני חושבת שלא הבנת, אבל אני בעלת המידע פה. ואם אתה רוצה שאפתח את הפה אני רוצה לראות שלוגן בסדר.''
הסטירה לא איחרה לבוא כשארתוס זועם כולו מהזלזול שלי, ''אל תתחצפי אליי!''
למרות הכאב הצורב שחשתי לא יכלתי שלא לחייך, בחיי שהמקום הזה שיגע אותי לגמרי.
''אתה חושב שאתה בשליטה פה, אבל אני מצטערת לבשר לך שאני זאת ששולטת על הפה שלי. ואם אתה רוצה שאדבר אז זה יהיה בתנאים שלי. אני כבר לא סומכת עליך שתקיים את ההבטחות שלך, אז אם אתה אומר שלוגן כאן אני רוצה לראות אותו.''
ארתוס איבד את זה, הוא כל כך זעם מהחוצפה שלי עד שסטר לי שוב. ואת האמת? זה כבר לא הזיז לי.
זה לא שלא כאב לי. אבל לדעת שאתה זה שבשליטה במקום בו אתה קשור לכיסא ותלוי בהם גורם לך להרגיש קצת אדון לעצמך ולא שבוי.
לא יכלתי לוותר על השליטה הזאת, היא הדבר היחיד שהשאיר אותי שפויה. ואם לוגן לא באמת כאן אז אין שום סיבה שאגלה לארתוס מה שהוא רוצה לדעת.
ארתוס קם מהכיסא ופנה לבריגן, ''אל תתן לה לשתות עד שהיא מחליטה לדבר, ברגע שהיא מוכנה תקרא לי.''
''אדוני עבר כמעט יום שלם מאז שהיא שתתה...''
''זה לא מעניין אותי,'' ארתוס קטע את דבריו, ''אם היא לא מדברת אז גם ככה היא לא שווה מספיק בשביל להשאיר אותה בחיים.''

המשך יבוא...

סורי על הנטישה!!! בגלל שאני בפנימיה אז לא יוצא לי לכתוב הרבה (יותר נח לי לכתוב בבית...) שבוע הבא יהיה לי חופש עד יום רביעי אז אני מקווה להספיק לכתוב פרק ולפצות אתכם⁦.❤️⁩
קיצור מתה עליכם ועל הסבלנות שלכם😘 מקווה שאהבתם את הפרק.😌