השומר מהצללים

פרק 42- מהרגע הראשון

יום חמישי הגיע ואיתו בא ערב מסיבת סיום הלימודים.
ממשפחת ג'ונסון אני ואדם היחידים שמסיימים כיתה י'ב, לוק בכיתה י' וזואי בכיתה י'א.
אדם קבע שאני והוא ניסע באוטו של אלכס, לכן כמו שאני מכירה את אדם נצטרך לבוא באיחור אופנתי.
''מה עם זה?" זואי שאלה על אחת מהשמלות שהוציאה מהארון אבל הנדתי את ראשי לשלילה.
''אין לך משהו יותר... סגור? ארוך?''
''אין לי שמלה של נזירה אם זה מה שאת מקווה שאוציא לך מהארון שלי.''
היא הוציאה שמלה נוספת שדווקא הפעם נראת גם יפה וגם לא קצרה או פתוחה, אבל ברגע שהפכה אותה גיליתי את המחשוף בגב.
אוי אלוהים.
''מה עם זאת?" היא הוציאה שמלה אדומה שלרגע התלבטתי אם זאת שמלה או חולצה.
הסטתי את ראשי לכיוונו של לוגן שסימן לי בעיניו שעל גופתו המתה אני אלבש דבר כזה והתאפקתי לא להתפרץ בצחוק. הנדתי את ראשי לשלילה והחלטתי להסתכל על ארון הבגדים בעצמי.
''מה עם השמלה הכחולה ששם?" הצבעתי בראשי על אחת שנראתה יחסית ארוכה לעומת שאר השמלות וזואי עיקמה את אפה.
''היא נראית לי משעממת קצת, פשוטה מידי."
''משעממת זה מושלם.''
משעממת של זואי זה אומר לא חושפת את מה שלדעתה צריך לחשוף, ופשוטה של זואי זה אומר לא צבע אדום נועז או מלא דברים נוצצים.
היא הוציאה לי את השמלה הכחולה והלכתי לשירותים למדוד.
''מה את אומרת?" הסתובבתי עם השמלה הכחולה שהגיעה עד אמצע ירכיי, השרוולים היו ארוכים ולמזלי היא גם הייתה סגורה ולא פתוחה.
''אוקיי אבל בתנאי אחד,'' זואי הסכימה לאחר שבחנה אותי בעינייה, ''את נותנת לי לאפר אותך.''
לא יכלתי להתאפק וחייוך קל עלה בפניי, הנהנתי לכן והתיישבתי איפה שישבתי קודם לכן כשזואי מביאה את האיפור שלה.
''את לא סומכת עליי שאדע לאפר את עצמי?"
''לא אחרי מסיבת יום ההולדת של סבתא נינה, הייתי בטוחה שאם מישהו מצייר יפה אז מן הסתם גם ידע להתאפר טוב. נוכחתי לדעת שזה לא תמיד עובד ככה.''
צחוק משוחרר השתחרר מפי ויכלתי לראות את קצה שפתיה מתעקל לחייוך יפה.
''מתי אתם יוצאים?"
''את מכירה את אדם, חצי שעה אחרי מתי שצריך להיות שם.''
''שזה?"
''אני מניחה שנצא בתישע.''
''אני יכולה לשאול אותך משהו קייטי?" היא לפתע שאלה תוך כדי שהתרכזה לאפר את פניי ונסיתי לא להנהן בראשי כדי לא להפריע לה.
''כמובן, כל דבר.''
''למה הגעת אלינו? מה קרה למשפחה שלך? את עוד מעט עוזבת וזה תמיד עניין אותי לדעת את הסיבה שבגללה הגעת אלינו.''
הבנתי את השאלה שלה, אני פה גרה איתם כבר כמה חודשים ארוכים, ועד עכשיו לא סיפרתי לזואי למה אני פה למרות שעוד מעט אני עוזבת.
זה הרגיש כאילו כל מה שהיה פעם היו בכלל חיים אחרים, עדיין התגעגעתי לאותה תקופה ולהוריי אבל הרגשתי שאני במקום אחר עכשיו. במקום שטוב לי, ואני יודעת שאי אפשר להחזיר את מה שהיה אז לפחות להנות ממה שיש.
ויש הרבה.
''שמעת על התאונת אוטובוס שקרתה לפני בערך חמישה חודשים?" שאלתי אותה לבסוף וגבותיה התכווצו בניסיון להיזכר.
''המשאית שהתנגשה באוטובוס והפילה אותו לתהום?"
''כן, בתאונה היו בסופו של דבר עשרים ושניים הרוגים, בינהם ההורים שלי.''
עינייה של זואי הביעו צער ואהדה, ''את גם היית שם?"
''כן.''
''לא נפצעת?"
''נפצעתי מאוד קל, איבדתי את ההכרה והיו לי כמה צלקות וחבלות. אבל שום דבר נורא.''
''חוץ מהאובדן.'' היא מלמלה והסכמתי איתה, זאת הייתה הצלקת הכי נוראית. האובדן והטראומה.
זואי סיימה לאפר אותי אבל נשארתי לשבת על הכיסא מולה בכל זאת, הרגשתי שגם היא רוצה לספר לי משהו.
''עברתי תקיפה מינית בגיל שש עשרה, לפני כמעט שנה. הוא היה חבר שלי במשך כעשרה חודשים והוא הגיע לכאן שיכור כשאף אחד לא היה בבית.''
הנחתי את ידי על כף ידה כשדמעה בודדה זולגת על לחייה, והיא מיהרה לנגב אותה.
''הוא לא הספיק, אדם הגיע לכאן בזמן ועצר אותו לפני שהיה מאוחר מידי אבל מאז התחלתי להרגיש שאני נעלמת לאט לאט, התחלתי לחשוד כמעט בכל אחד ולהתרחק מפחד שאפגע שוב עד ש...'' היא נעצרה אז המשכתי אותה.
''אדם?"
היא הנהנה כשחייוך קטן על פניה, ''בזכותו אני חושבת שאני ממשיכה לחייך, הוא הגבר היחיד שלא נרתעתי ממנו חוץ מלוק ואבא שלי.''
''הם יודעים? לילי ואלכס?"
''כן. אבל לא הסכמתי לגלות להם מי זה. זה מאוד הכעיס את אדם אבל הוא בסוף הסכים גם לא להלשין עליו.''
ברגע שהיא אמרה שלילי ואלכס יודעים נרגעתי, ושמחתי בשבילה שיש לה את אדם שישמור עליה והיא עליו.
אחרי שדיברנו עוד קצת חזרתי לחדרי, נשארה לי בערך חצי שעה עד המסיבה שרציתי לנצל עם לוגן.
''את יפהפייה.'' הוא לחש לאוזני מאחור והסתובבתי אליו כשחייוך מרוח על פניי.
''תודה.'' הוא העביר את ראשו לצווארי ונישק אותי, וכשהשיחה שלי עם זואי עלתה בראשי שאלה אחת התחיל להציק לי.
''איפה אתה היית בזמן התאונה לוגן?" שאלתי לפתע והרגשתי איך הוא נדרך מעט.
הוא הרים את ראשו והביט ישירות בעיניי, ידיו הסיטו את שיערי לאחור. ''בזמן הנסיעה הייתי לידך. כשהמשאית התנגשה באוטובוס אחזתי בך חזק והצמדתי אותך אליי כדי שלא תיפגעי מההתנגשות של האוטובוס כשהדרדר בתהום.
לקראת סוף ההדרדרות חטפתי מכה בראש ואיבדתי את ההכרה, קמתי ברגע שלקחו אותך באמבולנס ורק יומיים לאחר מכן הצלחתי למצוא אותך.''
הרגשתי את נשימתי נעצרת, כל הזמן הזה לא חשבתי בכלל איך לוגן היה בכל התאונה הזאת. לא דמיינתי אפילו שהוא עשה את כל זה, ''חטפת במקומי? בגלל זה לא נפצעתי קשה?"
''כל הפציעות שלך נגרמו מהשלב בו איבדתי הכרה ולא יכלתי להגן עלייך. כן, בגלל זה נפצעת קל יחסית אל שאר הנוסעים שהיו באוטובוס.''
''ומי טיפל בך? כשנפצעת בראש."
''אף אחד, לא היה צריך. הגוף שלי מתרפא מהר יותר מאנשים רגילים, לרוב הוא מתרפא לבד.''
''ולא עלה לך בראש לשניה שזה לא שווה את זה? באותו זמן בכלל לא הכרת אותי, למה שתהיה מוכן להקריב את עצמך בשביל מישהי שאתה לא מכיר?"
הוא חייך חייוך קטן והעביר את ידיו בלחיי, ''אפילו לא לשנייה אחת. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל מהרגע הראשון שראיתי אותך נהפכת להיות חשובה בשבילי.
גם אז הייתי מוכן לעשות הכל בשביל שתיהי בטוחה, ועכשיו כשאני מכיר אותך ואוהב אותך אני לא רק אדאג שתיהי בטוחה, את יודעת מה עוד?"
''מה?" שאלתי חסרת נשימה כשהבטתי בגבר שאני הכי אוהבת בעולם, מרגישה שכל מילה שיוצאת מפיו מסחררת אותי וגורמת לפרפרים לעוף בבטני.
''אני אדאג שתיהי האדם הכי מאושר בעולם.''
זהו. אפשר לומר שברגע שהמילים יצאו מפיו ליבי נמס מרוב אהבה שלא האמנתי שאוכל להרגיש, ''כל עוד אתה איתי, אני באמת האדם המאושר ביותר בעולם.''

המשך יבוא...

שמחתי להכיר לכם קצת את זואי שלנו:) ולספר לכם את נקודת המבט של לוגן בזמן התאונה, וכמובן לנצל את הפרק לעוד קיטשיות שאי אפשר בלעדיה (לפחות אני אישית לא יכולה בלעדיה...😅) מה לעשות שנתקעתם עם כותבת רומנטית להחריד?. תאלצו לסבול אותי.😘😊😁

ודרך אגב פרק הבא הוא פרק אחרון לעונה? מתרגשות כמוני?
רציתי לשאול מה אתן מעדיפות- שאני אפרסם עכשיו את הפרק האחרון ויהיה זמן מעט ארוך עד הפרסום של העונה השניה או לפרסם את הפרק הבא עוד שבוע ואז זה יהיה ברצף, מה שבא לכן... אני אלך לפי רוב. תגיבו⁦❤️⁩⁦❤️⁩