פרק 13- יציבות

3.1K 195 6
                                    

העפתי שוב מבט לעבר עיניו של הבחור השחור וניסיתי לצייר כל ניצוץ בעיניו.
פניתי בחזרה אל הקנבס הלבן שכעת מצוייר עליו בשחור את דמותו של ההזיה שלי. זאת הפעם השניה שאני מציירת אותו. הפעם הקודמת ציירתי אותו במהירות, בלי לדייק ובלי להביט בו אלא רק מהזיכרון.
הפעם ציירתי כל פרט קטן בגופו, מעיניו השחורות עד לחזהו השרירי שכוסה בחולצה שחורה שנצמדה אליו כמו עור שני והבליטה את שריריו.
ניסיתי להתעלם מהעובדה ששיערו ארך מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו, וכעת הוא מגיע לצווארו.
או שאני סתם דמיינתי את זה.
אפשר לומר שהיה מאוד נח לצייר אותו, זה היה כמו לצייר נוף שלא משתנה.
הוא לא זז, וברגע שהסתובבתי אליו והנחתי את קנה הציור מולו עיניו מביטות היישר בי כמו תמיד, וכל גופו מופנה אליי.
ועוד פרט קטן, הוא שלא הייתי צריכה להשתמש בהרבה צבעים...
חוץ מצבע עורו שהייתי צריכה להתעסק עם הצבעים טיפה, שכהה אבל לא כהה כמו למשל צבע עורו של אדם.
ההתמקדות בלצייר את הבחור השחור עזרה לי לנסות לשכוח מהסיפור עם אמט, וככל שהבטתי בבחור השחור יותר כך נכנס לי יותר שאין סיכוי שאמט מסוגל לראות אותו.
הזכרתי לעצמי בכל מבט בו שהוא הזיה שרק אני רואה, דימיון שלי.
"ארוחת ערב!" לילי קראה מלמטה ועצרתי את הציור באמצע.
הנחתי אותו על השידה כדי שלא יפול איכשהו מהקנה ציור וירדתי למטה כשהבחור השחור שזה עתה ציירתי יורד בעקבותיי כרגיל.
כולם ישבו בשולחן חוץ מלילי שכיבתה את הגז והגישה ספגטי עם כדורי בשר לשלוחן.
אחרי שכולם הגישו מנה לצלחתם, לקחתי לעצמי לצלחת קצת מהספגטי וכמה כדורי בשר והתחלתי לאכול ללא תיאבון.
"האוכל טעים מאוד לילי" אלכס החמיא ללילי אחרי שהגיש לעצמו עוד מנה לצלחת.
לילי חייכה בסיפוק, "בתיאבון אהוב שלי" ואז פנתה לכולם, "איך היה היום בבית ספר?" 
"מעולה, הייתה לי בגרות טובה בפילוסופיה, הלך לי טוב אני חושב" לוקאס סיפר ואדם לידו גיחך.
"ממתי יש בגרויות בכיתה י'?"
לוקאס צחק בקול רם, "יש, פשוט זה שלא עשית חצי מהבגרויות לא אומר שאין אותם"
"אאוץ" זואי מילמלה ושלושתם ציחקקו כשאלכס מצטרף אליהם.
"איך היה לך היום אדם?" אלכס שאל בעיניין.
אדם משך בכתפיו, "בסדר"
"מה איתך קייטי?" לילי שאלה בחייוך וחייכתי אליה חזרה.
"מעולה"
"ואת זואי?" אלכס פנה לזואי שכמונו מילמלה שהיה בסדר.
אלכס, לילי, לוקאס, זואי ואדם דיברו על התחרות שמתקיימת עוד שבוע בעיר של כשרונות צעירים ועל כך שזואי חייבת להביא לשם צילומים שלה.
עד שלזואי נמאס מתשומת הלב והפנתה אותו לאחיה "ומה עם לוק? למה שלא ישיר שם עם גיטרה?"
עד עכשיו שמעתי רק פעמים בודדות את לוקאס מנגן בגיטרה, מעולם לא שר. לא ידעתי בכלל שהוא שר.
לוקאס רק נחר בצחוק מהרעיון, "נראלך? מה לי ולתחרות כישרונות צעירים?"
"למה לא?" אלכס שאל כשסיים לאכול והניח את הכלים בכיור.
"כי..." לוקאס ניסה למצוא תירוץ וכשלא מצא מילמל "כי ככה"
"ככה זה לא תשובה" אדם אמר בקול שמחקה מורה וגרם לכולם לצחוק.
כדי להתחמק לוקאס פינה גם את צלחתו לכיור ועשיתי גם אני כמוהו.
אחרי שכולם סיימו לאכול ופינו את צלחתם נשארו רק אני ולילי בקומת הסלון.
רציתי לפתע לשאוף אוויר, והחלטתי לבקש לצאת החוצה. עליתי לחדר לקחת אוזניות שלא השתמשתי בהם זמן רב וירדתי חזרה לקומה למטה.
"אני יוצאת להליכה" הודעתי ללילי ששטפה את הכלים במטבח.
היא הביטה בי בחייוך שסימל לי שהיא מאשרת ולפני שיצאתי היא ביקשה שלא אחזור מאוחר. מילמלתי מילות הסכמה ויצאתי אל האוויר הפתוח והקריר שבחוץ.
בגלל שהקיץ מתקרב אז לא היה קר בחוץ, ובגלל השעה המאוחרת אז גם לא היה חם.
אהבתי ללכת בקיץ בשעות הערב, זה לא כמו השעות הקפואות של הלילות בחורף או השעות החמות של הקיץ בבוקר, אלא שילוב טוב של שניהם.
הכנסתי את האוזניות לאוזניי והפעלתי מוזיקה קצבית שתכניס אותי לאווירה של ההליכה.
הגברתי את קצב הליכתי ולפתע זיכרונות שטפו את מוחי בלי רחמים.
תמונות מהעבר החסר דאגות שהתגעגעתי אליו יותר מידי החזיר אותי לימים ההם.
הגעגוע הכה בי ותחושת החוסר העיקה בליבי, רציתי מכונת זמן שתחזיר הכל אחורה, הכל.
הרגשתי לבד, בודדה, ורציתי שיהיה מישהו אחד מהעבר שישלים לי את הריקנות שמצטברת בי.
אבל נשארתי רק אני. 
לא היו לי אחים שיהיו הסיבה שלי להישאר, לא היו לי דודים, בני דודים, סבא וסבתא מספיק קרובים כדי שאדע את שמותיהם או איך הם בכלל נראים.
איך אדם יכול להישאר בעולם בלי סיבה? בלי מישהו שיגרום לו להישאר חזק בשבילו?
באותו רגע החלטתי שאם אני אי פעם אתחתן, יהיו לי הרבה ילדים. אף אחד לא ישאר לבד לעולם.
הגברתי שוב את קצב הליכתי עד שכבר התחלתי לרוץ במהירות בשביל של פארק ענק עד שכבר לא יכולתי לרוץ ככה במעגלים אז נכנסתי לסימטאות אחרות שהכרתי.
אז למה אני בעצם פה? בשביל הילדים שיהיו לי בעתיד? בשביל מישהו שאני עדיין לא מכירה? ואולי האפשרות שאני יכולה להיות עכשיו עם האנשים שאני אוהבת למעלה. אולי האפשרות הזאת יותר טובה?
אבל האפשרות של להתאבד חילחלה אותי, לא יכולתי לשאת במחשבה שאוותר ככה בקלות על חיי רק בגלל הגעגוע.
'את שורדת קייטי. את לא יכולה למות ככה, זאת לא הדרך בה חינכו אותך. או יותר נכון חינכת כך את עצמך'
הפסקתי בפתאומיות לרוץ והתחלתי ללכת.
הסימטה הייתה ריקה, הורדתי את האוזניות שכבר הציקו לי והכנסתי את הטלפון לכיס מכנס הג'ינס שלי.
הכל היה שקט, בכל זאת השעה כבר רבע לעשר בערב ובטח כולם עכשיו בבית מתארגנים לשינה עמוקה לקראת היום שהולך להגיע מחר.
הבטתי לאחור וראיתי את הבחור השחור שהולך אחריי. חשבתי שאולי הסיבה שהוא פה היא כדי להזכיר לי כל יום מה קרה, לשגע אותי עוד יותר.
הרי הוא תמיד שם, תמיד נוכח. הזיה שבראש נועדה להיות מנגנון הגנה שהמח מייצר כדי לשמור על הגוף והנפש.
פתאום ניזכרתי שלא דיברתי ממזמן עם גבריאלה, בטח היא עוד תהרוג אותי על זה.
אבל ככה זה, הזכרתי לעצמי, אנשים עוברים מקום ומחליפים קשר עם אנשים אחרים. אין סיכוי שגבריאלה תמיד תדבר איתי יום יום בטלפון... בסופו של דבר זה יתנתק והיא תמצא את החברות שלה ואני אמצא את הבדידות שמעניינת אותי יותר.
תמיד הייתי טיפוס פחות חברתי, יותר אדם עצמאי שנמצא עם חברים רק בזמן הלימודים. אבל השאר? תמיד היה לי הכי טוב עם עצמי או עם המשפחה, שעכשיו כבר לא נשארה לי.
שמעתי קול צעדים מאחוריי והופתעתי בגלל שאף פעם לא שמעתי את צעדיו של הבחור השחור.
הבטתי לאחור וראיתי גבר בסביבות גיל השלושים שמתהלך בשביל מאחוריי שידיו בכיסים.
טוב כנראה לא כולם מתארגנים לשינה עכשיו...
סובבתי את ראשי בחזרה וקצת צחקתי על עצמי שלרגע חשבתי\קיוויתי שאני שומעת את קול הצעדים של הבחור השחור...
המשכתי ללכת, אבל הקולות הצעדים מאחוריי עדיין נשמעו והבטתי בגבר שוב בחשד.
עיניו של הגבר הלא מוכר היו ממוקדות בי, ומשום מה המבט שלו בי הזכיר לי את המבט של הבחור השחור, שמביט בצורה בוחנת וסורקת באדישות מוגזמת.
החזרתי את ראשי במהירות כדי שלא ישים לב לכך שראיתי אותו, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא שם לב לכך והגביר את קצב צעדיו לכיווני.
התחלתי לרוץ במהירות לכיוון הבית והוא רץ אחריי באותו קצב רק קצת יותר מהיר.
לעזאזל הוא מהיר. הפחד התחיל להיווצר כמו גוש בחזי והרגשתי את האדרנלין זורם בי בעוצמה.
אולי הוא גם הזיה שלי כמו הבחור השחור ואני סתם רצה? חשבתי אבל הבנתי שאסור לי להסתכן בכך והמשכתי לרוץ כשפתאום פניתי פנייה לא נכונה והבנתי שאם אני אחזור בי לכיוון הנכון הוא כבר ישיג אותי.
טוב רק נקווה שהפניה הזאת לפחות מובילה בכל זאת אל הבית.
אבל כמו תמיד, המזל לא משחק לטובתי וקיר אחורי של בית חסם את השביל.
שיט שיט שיט...
הבטתי בבהלה מסביב וגיליתי שאין לי לאן לברוח.
הבטתי לאחור ולא האמנתי למה שראיתי. לראשונה הבחור השחור עם הגב אליי כשהוא מסתכל לכיוון בו האיש שרדף אחריי צריך להגיע בקרוב.
מה? מה קורה פה?
הבחור השחור תמיד היה עם פנים אליי, מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו לא ראיתי בכלל את הגב שלו.
לא יכולתי למצוא את המילים לומר או לצעוק כשכולי הייתי עסוקה בלהתנשף מהריצה הארוכה.
האיש שרץ אחריי הגיע וחייך חייוך מבחיל מעט כשראה אותי ללא הגנה או אפשרות לברוח, והתחיל הפעם להתקדם בהליכה במקום הריצה שאפילו לא עייפה אותו.
הוא התקדם אליי כשעיניו ממוקדות בי והוציא מחגורתו סכין ארוכה.
ליבי פעם בחוזקה והפסקתי בכלל לחשוב על הבחור השחור שהחליף תנוחה אל הפנים אליו והגב אליי.
עד שהוא החל להוציא חרב מחגורתו ואיים גם הוא על האיש עם הסכין.
הייתי פעורת פה ולא הבנתי איך זה קרה.
הבחור השחור. זה שכל הזמן עם אותה תנוחה, הבעת פנים, מרחק מימני, פנים אליי, מבט מרוכז בי... לפתע היה כאילו הוא בן אדם אמיתי ועצמאי.
הרגשתי כאילו... כאילו הצל שלי לפתע מתחיל לרקוד בעוד אני יושבת. כאילו אני מביטה במראה בעמידה והנערה שבמראה מתחילה לשבת ולקום בלי הפסקה. 
אני השתגעתי, והפעם לא היה בזה ספק בכלל.
האיש עם הסכין ניסה להגיע אליי אבל הבחור השחור חסם את דרכו וניסה לתקוף אותו בחרבו. אבל האיש עם הסכין היה מהיר והצליח להתחמק ממנו.
הם נלחמו וניסו לפגוע אחד בשני.
אחד מנסה להגן עליי, והשני מנסה להרוג אותי. וכבר לא ידעתי מי אני רוצה שינצח בכלל.
הרגשתי את כל העולם סוגר עליי, את האדמה מתפוררת מתחתי, ולא הצלחתי להכיל את המחשבה שהדבר היציב היחיד שראיתי מאז התאונה, התחיל פתאום לזוז בעצמו ללא צעד שלי, התחיל להתנהג כמו בן אדם. הדבר שהיה מאחוריי ברגעים שלא העזתי להיות ליד מישהו הוא היה שם.
וכרגע הוא נלחם נגד מישהו שרוצה לתקוף אותי.
למה שמישהו בכלל ירצה לתקוף אותי? למה כל העולם הזה מנסה לבעוט אותי ממנו, למה העולם הזה מנסה להעיף אותי מכאן?
ולמה אני בכלל נלחמת בלנסות להישאר כאן?
הרגשתי את ראשי מסתובב מהמחשבות וכאב לי רק מלנסות להבין הכל.
ניסיתי לייצב את עצמי ונאחזתי בקירות אבל הכל היה גדול עליי מידי, והרגשתי את החשכה עוטפת אותי ולוקחת אותי הרחק מכאן.

המשך יבוא...

מה אומרים???

קייטי השתגעה לחלוטין? או שזה משהו מעבר?
פרק הבא נגלה!!!!

השומר מהצלליםWhere stories live. Discover now