השומר מהצללים

פרק 29- ניצחת

הודעה בסוף הפרק;)

"זואי ולוק ארוחת צהריים!" לילי קראה להם פעם אחרונה ובסופו של דבר ראינו את זואי יורדת למטה תוך כדי שהיא מדברת בפלאפן עם חברה.
ריח הפסטה המוקרמת, שלילי תמיד מכינה בימי שישי בצהריים, ריחף בכל הבית וגרם אפילו ללוק להגיע אל השולחן למרות שתמיד בימי שישי הוא ישן עד מאוחר.
רגע לפני שלילי הגישה את הפסטה לשולחן אדם גם ירד במדרגות והתיישב מולי.
"אין על האוכל שלך אישתי." אלכס נשק בלחייה של לילי כשהתיישבה לידו והחל לאכול בתיאבון.
כולם לקחו לצלחתם אוכל ותוך כדי דיברו על מאורעות השבוע שהיה, כמו מבחנים, מורים, חברים, החוג של זואי, העבודה החדשה של לוק...
"אני וקייטי עוד שבוע מסיימים להגיע קבוע לבית ספר, רק לבוא לבגרויות." אדם אמר וברגע שהזכיר את שמי ראשי עלה מהצלחת להקשיב לחילוף הדברים.
"איזה כיף לכם," לוק רטן בקנאה, "הלוואי עליי לסיים את המוות הזה ולישון כל יום עד מאוחר."
אדם ציחקק, "אל תקנא כל כך מהר. אתה רק בכיתה י', עדיין לא עברת את הסבל של הבגרויות. כשתתחיל את זה אני מסכים לך לקטר."
"דווקא בגלל שעדיין לא התחלתי בגרויות זה משגע אותי, אני רוצה לגמור עם זה כבר!"
גם אני חיכיתי בקוצר רוח לבוא לבית ספר רק בשביל הבגרויות, עכשיו כשתום שונא אותי אני שמחה שהוא לא יאלץ לראות אותי כל יום לידו, אלא אם כן יש עוד תקווה שנוכל איכשהו להשלים...
לא. אסור לי להתחיל עם תקוות שווא. הן תמיד בסופו של דבר מתנפצות לי בפנים.
"יש אסיפת הורים ביום שני לכיתות י'א ו-י'ב. אני מקווה לשמוע רק דברים טובים." אלכס אמר ואני, זואי ואדם הבטנו זה בזה.
"באיזה שעות?" לילי שאלה.
"מארבע בצהריים עד עשר," אלכס ענה ללילי ואז פנה אל שלושתינו, "לאיזה מורים אתם רוצים שנבוא?"
"יש אפשרות לאף אחד מהם?" אדם שאל בתקווה וגרם לזואי לצחקק מהצד.
משכתי בכתפיי, "לא משנה לי... גם ככה כל אחד מהם בקושי מכיר אותי. אני פה קצת פחות מחודש."
"המורה שלי להיסטוריה אמרה שהיא רוצה לדבר איתכם." זואי אמרה וגרמה לאלכס ולילי להביט בה בבילבול.
"היסטוריה? חשבתי שאת אוהבת את המקצוע הזה..."
"כן, היא רוצה לדבר איתכם על אפשרות לעשות את המקצוע בתור מגמה נוספת שנה הבאה."
לוק התחיל לחפור לזואי איך היא אוהבת ללמוד את השיעמום הזה ולפי דעתו צריך להוציא את המקצוע המיותר הזה מלימודי חובה.
כמו כל הארוחות במשפחת ג'ונסון, המשפט הזה עבר לדיון שלם על כך שחלק חושבים שצריך ללמוד על ההיסטוריה כדי ללמוד על העבר, וחלק חושבים שצריך לחשוב קדימה ולא אחורה.
פיניתי את הצלחת שלי לכיור ואחר כך עליתי עם לוגן לחדרי, לא עבר זמן רב עד שדפיקה נשמעה בדלת ואדם נכנס פנימה.
"מה קורה?" הוא שאל בחייוך וחייכתי אליו חזרה.
"בסדר."
"אז איך הלך לך בסוף עם הידיד שסיפרת לי שנישק אותך?"
נזכרתי שיום אחרי המסיבה סיפרתי לאדם על תום שנישק אותי, מה שבאמת נפתר אחר כך ובעיה חדשה נוספה לידידות ביננו. בעיה גדולה הרבה יותר.
"טוב ולא טוב..." מלמלתי וראיתי איך גבותיו של אדם מתכווצות בשאלה אילמת.
הוא התיישב על הכיסא מולי וחיכה שאני אסביר.
"אני ותום דיברנו על מה שקרה כמו שאמרת ובאמת פתרנו את זה כשהבנו שאף אחד מאיתנו לא הרגיש משהו בנשיקה הזאת.
אבל אחר כך תום גילה איכשהו ששיקרתי לו במשהו דיי גדול וזה גרם לו להפסיק לסמוך עליי ולהתרחק ממני."
"על מה שיקרת לו?"
"לא סיפרתי לו שעברתי למשפחת אומנה. אמרתי לו שאני אצל דודים שלי בגלל שההורים שלי בשליחות.
הוא גילה שלילי ואלכס לא באמת דודים שלי והבין ששיקרתי לו עוד מההתחלה."
אדם הנהן את ראשו בהבנה, "מה את הולכת לעשות?"
נאנחתי בקול רם והבטתי בו בייאוש.
"אני לא חושבת שיש לי משהו לעשות."
שתיקה ארוכה נמשכה, עד שקטעתי אותה כשנזכרתי במה שרציתי לשאול אותו עוד לפני כמה ימים.
"למה אתה פה אדם?"
הוא לא נראה מופתע במיוחד מהשאלה שלי, כאילו ציפה שאשאל אותה מתישהו, "אמא שלי לא בדיוק בנויה לטפל בילדים, אבל זה מעולם לא מנע ממנה להביא אותם.
יש לי שבע אחים ואחיות, אני מכיר רק ארבעה מתוכם. אף אחד מאיתנו לא מאותו האבא."
הבטתי בו בזעזוע ולא האמנתי איך מישהי מסוגלת לעשות דבר כזה, "אתה בקשר איתם?"
"רק עם שלושה מהם. כולם שם קטנים ממני חוץ מאחד שאני לא בקשר טוב איתו.''
''ועם אמא ואבא שלך?"
''את אבא שלי אני לא מכיר, ואת אמא שלי אני לא רוצה להכיר.''
הנהנתי בהבנה, גם אני יודעת איך זה לא להכיר את אבא, למרות שאצלי זה שונה כי מגיל שתים עשרה סטיב התחתן עם אמא שלי וגידל אותי כמו אבא. אצל אדם אף אחד לא היה לגדל אותו.
''למה את פה?''
''חשבתי שאתה יודע למה אני פה.'' נזכרתי ביום שאמר לי שהוא יודע על התאונה ושמשם הצלקות שיש לי בידיים.
''אני יודע שהיית בתאונה, זה לא אומר שאני יודע למה את כאן ולא בבית שלך.'' הוא הסביר בפשטות והנחתי שזה הוגן לספר לו אחרי שסיפר לי את הסיבה שהוא נמצא פה.
''ההורים שלי גם היו בתאונה, הם נהרגו ואני נשארתי לבד אז העבירו אותי לכאן עד שאהיה בת שמונה עשרה.''
''בגלל זה הכדורי שינה?"
הנהנתי לאישור.
''אתה מתכנן להישאר פה אחרי גיל שמונה עשרה? אצל משפחת ג'ונסון."
''כן. הם המשפחה שלי, אין לי שום כוונה שזה ישתנה כשאגיע לגיל שמונה עשרה.
מה איתך? מה התכנון שלך?"
חייכתי לעצמי. לעבור לממלכה רחוקה בשם ג'נורה ששרויה במלחמה שנמשכת שנים. למצוא את האבא האמיתי שלי ומסתבר שגם את אחותי שמעולם לא ידעתי על קיומה.
''לחפש את עצמי אני חושבת, למצוא את המקום שאליו אני שייכת.''