השומר מהצללים

פרק 18- חבר

אחרי סוף השבוע חזרתי ביום שני לבית ספר, והרגיש לי כאילו אני חוזרת בתור אדם שונה.
אולי מה שלוגן סיפר לי בסוף שבוע הזה ענה לי על כמה שאלות ששאלתי את עצמי בחיים ופתאום הבנתי עד כמה אני לא מכירה את עצמי ואת המשפחה שלי.
התיישבתי במקום שלי והנחתי את התיק ליד הכיסא. עכשיו רבע לתישע ועוד רבע שעה יתחיל השיעור אז בינתיים לקחתי את המחברת קישקושים שלי וסתם ציירתי בה.
"בוקר טוב!" ריי (רייצ'ל) נכנסה לכיתה עם חייוך שתמיד על פניה וגרם לכל מי שהיה בכיתה להידבק ממנו.
חלק מהנערים בכיתה ענו לה גם בוקר טוב ואחרי שהניחה את התיק שלה על הכיסא פנתה אליי.
"אז איך היה?" היא לקחה כיסא והתיישבה מולי כשעל פניה הבעה סקרנית.
עזבתי את המחברת בצד ומיקדתי את תשומת ליבי אלייה, "איך היה מה?"
"איך היה אצל תום?"
תום. נראה כאילו עבר נצח מאז שהייתי אצלו בבית.
הייתי אצלו ביום שלישי שבוע שעבר, ובגלל שריי לא הייתה ביום רביעי בבית ספר וביום חמישי הייתה הבגרות היא שואלת אותי רק עכשיו.
"היה ממש נחמד" אמרתי בחייוך כשניזכרתי באותו יום אבל התשובה שלי כנראה לא סיפקה אותה.
"ו..."
"וזהו. למדנו לבגרות שהייתה ביום חמישי בהיסטוריה, בעיקר דיברנו. דרך אגב איפה היית יום רביעי?"
"למדתי להיסטוריה כל היום, אחותי הייתה בבית ולימדה אותי."
"בת כמה היא?"
"שש עשרה"
לא יכלתי להתאפק וצחקתי, "אחותך בת שש עשרה לימדה אותך לבגרות בהיסטוריה? איך היא יודעת חומר של כיתה י"ב?"
ריי משכה בכתפיה, "היא פשוט גאונה, בעיקר להיסטוריה למזלי."
הדלת נפתחה שוב והפעם תום נכנס לכיתה.
ממתי תום מגיע בשעה כזאת מוקדמת לבית ספר?
"בוקר טוב" הוא אמר לי בחייוך וחייכתי אליו בחזרה.
"בוקר טוב"
אחרי כמה דקות שריי סיפרה לי על אחותה שקפצה כיתה ושהיא בבית ספר למחוננים הצילצול נשמע והמורה אנה ניכנסה לכיתה.
פניתי לעבר תום בזמן שכולם התארגנו לשיעור, "אז איך הייתה לך הבגרות בהיסטוריה?"
"דווקא אחלה, אני חושב שזאת פעם ראשונה שלמדתי לבגרות כלשהיא, ההורים שלי שמעו על זה ונראלי בטח מעריצים אותך. איך היה לך?"
"לי היה גם סבבה."
"מייקל, תום וקייטי תפסיקו לדבר" המורה אנה העירה לנו ולמייקל שדיבר מאחורינו וחזרה להודיע הודעות, "שבוע הבא ביום שלישי יש בגרות במתמטיקה לכל היחידות, המורים למתמטיקה כבר יודיעו לכם מה החומר שלכם.
בעוד שבועיים יש בנוסף בגרות אחרונה בפיזיקה..."
"אוך אני שונא פיזיקה" תום מילמל בלחש לידי והטיח את ראשו בשולחן.
המורה הפסיקה את דברייה והביטה בתום, "יש לך משהו להגיד אדון פטרסון?"
הוא הרים את מבטו מהשולחן, "כן שאני שונא פיזיקה." תום חזר על דבריו וגרם למורה להאדים מכעס על חוצפתו.
"מה רצית להגיד?!" היא שאלה שוב בחוסר אמון וגרמה לתום לגחך.
"שאת צריכה בדיקת שמיעה דחוף"
חלק מהכיתה ציחקקה ולא הבנתי מאיפה יש לו אומץ לדבר ככה עם מורה.
"צא החוצה!" היא הצביעה בכעס על הדלת, "לך אל המנהל ותחכה לי שם, תסביר לו למה אתה שם."
"דווקא חשבתי שבבית ספר 'ממריאים' מעודדים תלמידים להשתתף בשיעור ולשאול שאלות." "החוצה!" המורה סימנה לו שוב לצאת.
תום יצא מהכיתה בחייוך גאה ולא נראה אפילו לא קצת מתחרט.
"תעשו בינתיים את עמודים שמונים ואחת עד שמונים ושמונה, אני עוד רגע חוזרת."
המורה רשמה על הלוח את העמודים ועזבה גם היא את הכיתה כנראה לחדר המנהל.
חלק מהתלמידים ניצלו את הרגע בו המורה עוזבת והתחילו לדבר, וחלק אחר (קטן יותר) פתחו את החוברת בעמודים הרשומים על הלוח והחלו לענות על השאלות. אני אחת מהם.
כעבור פחות מחצי שעה המורה חזרה והתחילה להסביר על החומר בו עשינו את העבודה.
כשניגמר השיעור לאחר שהמורה יצאה מהכיתה תום נכנס והתיישב לידי כאילו הכל כרגיל.
"איך היה?" שאלתי. הוא חייך ומשך בכתפיו.
"כלום, איומים שיעיפו אותי אבל שלושתנו יודעים שאני לא אעוף מפה כשנשאר לי רק פחות מחצי שנה להיות כאן... מה יש שיעור הבא?"
"פיזיקה"
הוא נאנח בקול רם. "כבר אמרתי שאני שונא פיזיקה?"
ציחקקתי, "עד כדי כך?"
"החומר פשוט לא נקלט לי במח" תום הסביר בפשטות, ולפתע עיניו ניצתו ברעיון, "בואי לא ניכנס לשיעור"
כיווצתי את גבותיי בבילבול, "אתה רוצה להבריז?"
"אף פעם לא הברזת?" הוא הרים גבה בשאלה וגרם לי לגרד את עורפי במבוכה קלה, מה שגרם לו להבין לבד את התשובה ולהניד את ראשו בחוסר אמון.
"אני לא מאמין שאני חבר של כזאת חננה."
מילותיו גרמו לי לקפוא לרגע ותום הבין לא נכון את סיבת התגובה שלי לדבריו.
"אוי שיט מצטער, לא התכוונתי בכוונה רעה לקרוא לך..."
"לא זה לא זה" קטעתי אותו.
חבר. לא האמנתי כשהגעתי לפה שמישהו כאן יחשיב את עצמו לחבר שלי.
ואני העיקר רציתי להגיע לפה ולא להיות יותר מנחמדה לכולם...
"על מה את חושבת?" הוא שאל בסקרנות כשניסה להבין למה הגבתי ככה לדבריו.
"על השינוי שעברת מאז הפעם הראשונה שהגעתי לפה. בהתחלה לא סבלת אותי בכלל ורצית שאעוף לך מהמקום. עכשיו אתה אומר שאתה חבר שלי."
הוא חייך במעט מבוכה כשהזכרתי איך התנהג כשרק הגעתי לפה, "כן, מצטער על זה... לא הכרתי אותך וחשבתי לעצמי שאת עוד אחת מהפרחות המתנשאות שהולכות להתעלם ממני."
"הכל נשכח ונסלח" הבטחתי לו בקריצה קטנה שגרמה לחייוכו לגדול,
"זה אומר שאת מבריזה איתי?"
הצילצול של סיום ההפסקה נשמע וכל התלמידים נכנסו חזרה לכיתה.
"לא" מיהרתי לענות.
"נו! תשאירי אותי לבד?"
תום הביט בי בעיניי כלבלב וגרם לי להישבר ולצחוק, לא יזיק לי קצת להשתחרר, "אוקיי אוקיי אני באה איתך."
שנינו קמנו מהמקום בתיאום ויצאנו מהר מהכיתה לפני שהמורה יגיע. תום הוביל אותי או יותר נכון גרר אותי למקום מבודד יותר בבית ספר באחד המסדרונות ליד כיתות בהן לא לומדים.
"למה אין פה אף אחד?" התיישבתי על אחד השולחנות ותום ישב מולי גם הוא על שולחן אחר.
לוגן עמד מאחוריי ולא אמר מילה, כעת כשאני יודעת שהוא אמיתי אני מתחילה להיזהר יותר במה שאני אומרת, כשאני יודעת שעוד אוזניים שומעות דברים שאולי אני לא מעוניינת שישמעו.
"זה הכיתות של שכבת ט', הן בטיול" תום הסביר.
"לא ידעתי שאתה כזה מעודכן."
הוא חייך, "אני לא בדרך כלל.
איך אצל דודים שלך?"
"דודים שלי?" שאלתי בבילבול.
"הדודים שאמרת שאת גרה אצלם."
אוי. נכון. שכחתי שאמרתי לו שלילי היא אחות של אמא שלי.
"אממ בסדר, איך הולך לך בבית?"
ניסיון שינוי נושא עלוב. אבל זה הכי טוב שלי.
הוא נאנח, "כרגיל. שקט."
"אתה תמיד יכול לבוא אליי," הצעתי לו בחייוך מעודד, "למרות שנראלי אצלי יותר משעמם."
תום צחק וניער את ראשו לשלילה, עיניו האפורות שדומות לשלי קיבלו לפתע גוון שונה, עם יותר חיים.
"לא, תאמיני לי שלא"
"ההורים שלך לא חוזרים מידי פעם הבייתה מוקדם?"
הוא גיחך, צחוק ללא שום הומור, "לא, לא ראיתי אותם בחודש האחרון בכלל."
פערתי את עיניי בהלם, חודש שלם הוא לא ראה את ההורים שלו?! הם בכלל גרים בבית?
"אתה בטח מתגעגע אליהם"
הוא הניד את ראשו לשלילה, "האמת שלא, נחמד לי שאני לא רואה אותם. תמיד כשאנחנו מדברים הם מזכירים לי כמה אחותי הייתה מוצלחת בתיכון ושאני צריך להשקיע כמוה בלימודים ובלה בלה בלה..."
הנחתי את אצבעותיי על אצבעותיו שנחו על השולחן בעידוד וראיתי את הצער שנשקף מעיניו של תום. למרות שהוא ניסה להסתיר את זה, ראיתי שזה כואב לו שהוא מאכזב אותם ככה ושהם משווים אותו לאחותו.
"אתה ואחותך ביחסים טובים?"
כשחששתי שהוא מרגיש לא בנח מידי שנחה על ידו באתי להחזיר אותה לגופי אבל לפני שהספקתי ידו הגדולה אחזה בידי.
הסומק עלה בלחיי ללא רצוני וקיוויתי שהוא לא ייחס לכך חשיבות.
"לא, היא ניתקה עם ההורים שלי קשר בגיל שמונה עשרה, איתי היא כן דיברה וסיפרה לי על מה שהיא עושה ואיך הולך לה אבל היחסים ביננו לא היו טובים כמו בזמן שהיא הייתה בבית... היא התחתנה ועברה די רחוק כך שגם לא ביקרתי אותה הרבה. אבל פעם בערך בחודשיים אני נוסע אלייה."
הינהנתי בהבנה, "אני מבינה."
שתיקה קצרה סררה, בה הספקתי להבין למה היחס שלו היה קר אליי ביום בו הגעתי, למה הוא קר כלפי כולם. כי כל מי שהוא מכיר בסוף עוזב אותו, והוא נשאר לבד.
"את יודעת, זה די מוזר לי." הוא לפתע אמר וגרם לי להביט בו בשאלה אילמת ולנער את המחשבות, "לא דיברתי על זה עם אף אחד. למעשה, לא יצא לי לדבר עם מישהו ככה בחופשיות הרבה זמן."
"אתה מוזמן לדבר איתי תמיד." הבטחתי לו, "אולי כדאי שגם תדבר עם ההורים שלך?"
הוא מיהר לבטל את הרעיון, "לא, ההורים שלי לא יבינו. הם מסוג האנשים שלדעתם הם לעולם לא טועים."
הינהנתי בהבנה, מכירה את סוג האנשים האלה.
לצערי יש לא מעט כאלה.
הצילצול לפתע נשמע אבל שנינו לא זזנו, וגיליתי שאצבעותיו של תום עדיין אוחזות באצבעותיי.
"כדאי שנלך" הייתי הראשונה לשבור את הדממה כשמשכתי את ידי חזרה לצד גופי.
תום מיהר להתנער מהבועה בה היינו ומיהר להנהן לאישור.
"כן, בואי נחזור לכיתה."

הגענו לחדר האוכל של הבית ספר, זאת פעם השניה שאני נמצאת פה מאז השבועיים שאני לומדת כאן, בדרך כלל אני מדלגת על הארוחת צהריים.
מאז השיעור בו הברזנו אני ותום המשכנו לדבר בערך כל היום, וכעת לא הייתה לי ברירה אלא להיגרר אחריו לחדר אוכל לאכול צהריים.
הגשתי לי קצת קציצות ואורז לצלחת, מזגתי לי כוס מים ופניתי אל תום שחיכה לי באחד מהשולחנות הריקים כשצלחתו כבר מלאה באוכל.
"איך סיימת כל כך מהר?!" 
ההלם שבקולי הצחיק אותו והוא צחק צחוק משוחרר, "כי את נותנת לאנשים לעקוף אותך בתורות לאוכל, אני מהאלה שעוקפים." הוא הסביר בפשטות והכניס לפיו חתיכת עוף.
"לא הייתי אומרת שנתתי לעקוף, זה היה יותר בכיוון של נדחפתי מהתור כל פעם מחדש" הדגשתי והוא גיחך בשעשוע.
הבטתי בשולחנות של החדר אוכל מתמלאים תלמידים ולא הבנתי למה אנחנו עדיין יושבים לבד.
"מי יושב לידך בדרך כלל?"
"אף אחד" הוא משך בכתפיו בפשטות, מראה לי שזה לא מפריע לו במיוחד.
"למה?"
"כי הם לא רוצים, אל תיהי כזאת מוופתעת קייטי אני לא נותן להם סיבה להבין שאני רוצה להיות בחברתם, אל תדאגי זה לא כל כך מפריע לי."
שתקתי והמשכתי להתעסק בלהעביר את האורז מצד לצד בצלחת תוך כדי שאני חושבת על דבריו.
אחרי כמה שניות ארוכות של דממה הוא קטע אותה בסקרנות,
"על מה את חושבת?"
החזרתי את מבטי אליו, "שאני לא מאמינה לך"
הפתעתי אותו, הוא לא ציפה שאגיד דבר כזה, ראיתי זאת על הבעת פניו.
"באיזה חלק ממה שאמרתי את לא מאמינה לי?" הוא ידע על איזה חלק התכוונתי, הוא רצה לשאול כדי לוודא.
"שזה לא מפריע לך"
הכרחתי את עצמי לאכול קצת מהקציצות והאורז אבל גיליתי כמה התיאבון שלי מתחיל לרדת עם הזמן.
כאילו אני נעלמת לאט לאט...
תום חשב על מה שאמרתי לו ושתק לכמה דקות ואני ניצלתי את הזמן בלנסות לשכנע את עצמי לאכול.
"למה את פה?" השאלה שלו הוציאה אותי בבת אחת מהירהוריי וגרמה לי להסיט מבט במהירות מהצלחת אליו.
"מה זאת אומרת?"
"למה את איתי? את נחמדה לכולם, מתאים לך להיות עם כל החבר'ה מאשר להיות עם מתבודד כמוני שמרחיק את עצמו מכולם ולא נקשר לאף אחד.
למה אחרי מה שעשיתי לך ביום בו הגעת לפה לא התרחקת ממני והתקרבת אל החבורה ה'מקובלת' יותר?
למה את איתי ולא איתם?"
לא הייתי צריכה זמן רב בשביל לחשוב על תשובה, "את האמת? דווקא בגלל זה.
אני לא מהסוג שנקשר לאנשים ולא משחרר, אני מהסוג הבורח.
אני יודעת בוודאות שאני לא אשמור פה קשר עם אף אחד, אין לי שום כוונה להישאר כאן, עוד חצי שנה בגיל שמונה עשרה אני הולכת.
בגלל זה אני לא רוצה להיקשר לאף אחד, כי אני יודעת שלי יהיה קל לשחרר, ואני לא רוצה שלמישהו אחר יהיה קשה להשתחרר.
אני לא רוצה שאף אחד יקשר אליי ובסוף יפגע ממני."
שתיקה סררה הרבה זמן והרגשתי כאילו כל חדר האוכל שקט למרות כל הרעש שעשו מסביב. הרגשתי כאילו רק אני ותום בבועה משלנו.
ושום דבר לא הכין אותי לדבריו.
"אני חושב שכבר מאוחר מידי"

המשך יבוא...

(למי שלא הבין אז כשתום אומר בהתחלה שהוא חבר של קייטי אז הכוונה לידיד! לא לחבר חבר)

אז מה אתם אומרים על תומי שלנו? לי אישית הוא אחד מהדמויות האהובות עליי שכתבתי (ותאמינו לי, כתבתי הרבה...)
אז איזה דמות מהסיפור אהבתם הכי הרבה עד עכשיו?