השומר מהצללים

פרק 41- עבר לא נקי

תקציר מהפרק הקודם:

דרייק הפנה את ראשו מלוגן אליי, והרגשתי איך כל נים ושריר בגופי קופא ממבטו, ''שלחו אותי לומר לך שתתכונני לנקמה. את יודעת מי שלח אותי?"
לא יכלתי להגיב, רק נשארתי לעמוד שעונה על הקיר כדי לא ליפול והרגשתי בדיוק כמו שמי ששלח אותו רצה שארגיש. פחד.
''מי?" לוגן שאל כשלא עניתי ואחז בחולצתו בחוזקה.
דרייק רק חייך כשהמשיך להביט ישירות לעיניי האפורות, ''ארתוס.''

פרק 41-

עבר חודש. חודש שלם מאז שדרייק היה בחדרי ועדיין לא נראה סימן לארתוס או לנקמה.
בחודש הזה יצא לי לתהות אם הוא בכלל אמר את האמת, וארתוס לא באמת חי. אבל כל פעם מחדש לא הצלחתי למצוא הגיון בכך שישקרו שהוא לא מת.
לוגן נהיה מתוח יותר, ערני יותר. ולמרות שעבר חודש מאז הוא עדיין הרגיש שזה יקרה בסוף.
חוץ מהעניין הזה הכל היה כרגיל. סיימנו את הבגרויות ועברתי הכל בהצלחה. (לא שיש לי מה לעשות עם תעודת בגרות, אבל זה עדיין עודד אותי ששתים עשרה שנים מהחיים שלי לא ביזבזתי סתם לשווא.)
בעוד שבוע תהיה לנו חלוקת התעודות ומסיבת הסיום, ואז שבוע לאחר מכן אני אהיה בת שמונה עשרה. שאז אני כבר אפרד בנוסף ממשפחת ג'ונסון אל המשפחה האמיתית שמחכה לי.
לפני שבועיים אבי האמיתי שלח לי עוד שני מכתבים, סיפר לי על דברים בממלכה, על אמא שלי, אחותי שאינני מכירה, עליו... לא הרגשתי שאני מדברת עם אבא, הרגשתי שאני מדברת עם קרוב משפחה רחוק שלא הכרתי.
גם אני שלחתי לו בחזרה מכתבים אבל בסוף המכתבים ממנו הפסיקו להגיע, והנחתי שהוא מחכה לעוד שבועיים לראות אותי בעצמו.
עוד דבר שעשיתי בחודש הזה היה לעכל הכל, להבין שאני עוזבת את המקום המוכר אל ממלכה שאינני מכירה ששרויה במלחמה.
משום מה לא לקח לי זמן רב להפנים זאת, כאילו הרגשתי כבר מחוברת לשם, שאני שייכת לשם. אולי כי מעולם לא הרגשתי שייכת במיוחד לכאן.
''אני צריכה לספר לכם משהו,'' אמרתי לתום וריי שהיו באמצע לדבר על העתיד שלהם.
עוד דבר שקרה בחופש, אני ריי ותום הפכנו יותר לקבוצה, ואני יודעת שזה לא רק בגלל שאני חברה טובה של שניהם אלא יש משהו בינהם בנוסף.
ריי סיפרה לי שבאחד הימים בהם הייתי אצל 'נח', ג'ייק בגד בה כמו שעשה לכולן ותום היה שם לנחם אותה. אני הסקתי שאחרי זה זה כבר עבר ליותר מניחום.
כרגע אנחנו בביתו של תום, שכמו תמיד היה גדול, שקט, בלי אף אחד חוץ ממנו. ''אני לא אהיה פה מגיל שמונה עשרה.''
''מה זאת אומרת? איפה תלמדי?" ריי שאלה כשבטח הניחה שאעבור ללמוד לימודים גבוהים במקום רחוק.
אני ולוגן בחודש הזה קבענו על סיבה שאספר לכולם ושפעם בחודש אוכל לחזור לפה מג'נורה אם ארצה לכמה ימים. תלוי לפי המצב שיהיה בג'נורה.
''אני עוברת לניו יורק. מישהו ראה את הציורים שלי והוא במקרה מנהל של בית ספר מפורסם לצייור. הוא הציע לי מלגה ללמוד שם ולפני יומיים שלחו לי שאני אתחיל ללמוד בעוד שבועיים, יום אחרי היום הולדת שלי.''
תום וריי חייכו בהתרגשות והפתעה, וריי מיהרה לחבק אותי, ''מזל טוב! איזה כיף זה נשמע בול מקום בשבילך!!"
תום הצטרף לחיבוק שנהפך לקבוצתי וציחקקתי מהתגובה שלהם, בסוף כששיחררו אותי הבטתי בתום בשאלה כשראיתי אותו עדיין שותק, ''אין לך מה לומר?"
''פעם בכמה זמן את תחזרי?" הוא הסביר לי את החשש שלו וגרם לליבי להצבט. לעזאזל אני אתגעגע אל השניים האלה.
''פעם בחודש, אולי חודשיים. אבל אני חושבת שאוכל לחזור להרבה זמן. תלוי במצב הלימודים והמבחנים.''
זה מה שגם סיפרתי אתמול למשפחת ג'ונסון, הייתי חייבת לספר לכולם את אותה גרסה כדי שלא יהיה חשד.
''אנחנו נתגעגע.'' ריי אמרה והניחה את ידה על ידי.
''גם אני, תאמינו לי.''
שניהם נשארים פה בזמן הקרוב, תום מצטרף לחברה של אביו שבסופו של דבר יהיה שותף שלו. וריי לומדת בעיר בבית ספר להוראה להיות מורה לריקוד. מגשימה את החלום שלה.
אחרי שעתיים נוספות בביתו של תום בהם לא הפסקנו לדבר ולצחוק על כמעט כל דבר הגעתי לבית משפחת ג'ונסון ופתחתי את הדלת.
אדם ראה סרט בטלוויזיה שבסלון והבטתי בו משועשעת. מאז שסיימנו ללמוד הוא התחיל לעבוד יותר בבר שבאיזור כדי להרוויח כסף ללימודים שהוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה. הוא רק יודע שהוא צריך להרוויח מספיק כסף בשביל לא לבקש מלילי ואלכס. הוא רצה להרוויח את זה בעצמו.
אבל בזמן שלא הייתה לו עבודה הוא היה משתעמם לבד בבית, בדרך כלל הוא עבד בשעות הערב והלילה כך שהיה נשאר בבית כשלוק וזואי לומדים ולילי ואלכס עובדים.
''איך היה הלילה?" שאלתי כשהלכתי למטבח למזוג לי כוס מים.
''בסדר, היה עמוס מאוד,'' אדם ענה לי ועצר את הסרט שלא נראה שעניין אותו במיוחד, ''כבר חגגת את זה שהתקבלת לבית ספר בניו יורק?"
''עדיין לא.''
''למה את מחכה?"
''לכלום. אני אחגוג שם.''
''מצחיקה.''
הרמתי את מבטי אליו כדי להראות לא שאני רצינית ואדם העווה את פניו, ''את לא צוחקת.''
''למה, מה בדרך כלל עושים?''
''הולכים לבר... שותים, חוגגים, רוקדים...''
''או שפשוט תודה שמשעמם לך בעבודה בבר אז אתה מנסה לשכנע אותי לבוא לשם 'לחגוג'.''
אדם צחק צחוק משוחרר. ''אולי.''
חזרתי למטבח ומזגתי לי כוס מים נוספת, ''יש את המסיבת סיום של הלימודים, אני מניחה שאנצל אותה כדי לחגוג שם.''
''אבל זה מסיבה של הבית ספר, אין שם אלכוהול.''
חייכתי אליו, ''זאת המטרה.''
הוא גילגל את עיניו בשעשוע, ''חננה.''
רק אני ואדם בבית, טוב וגם לוגן שעמד מאחוריי ואדם לא יכל לראות אותו. הבטתי בשעון וגיליתי שכבר שתיים בצהריים. ''מתי זואי ולוק חוזרים?"
''עוד שעה. יש לזואי בגרות בהיסטוריה ולוק אמר שהוא הולך אחר כך לחברים.'' אדם הזכיר לי את השאלה שרציתי לשאול אותו כבר זמן מה,
''תגיד, מה איתך ועם זואי?''
חייוך ערמומי הופיע בפניו, ''את לא תמימה כמו שאת רוצה שנחשוב. איך גילית?"
''אני לא יודעת אם שמת לב אבל יש לי שתי עיניים שרואות. ובנוסף גם חדר שינה שממש מול החדר שלך אז לצערי היו לי באותו לילה גם שתי אוזניים שומעות.''
הוא לא נראה מובך במיוחד, זה אפילו מעט שיעשע אותו, ''אני מבין שלא ישנת טוב באותו לילה.''
''מקווה שאתם מרוצים.''
אדם ואני צחקנו ואני פניתי לשטוף את הכוס זכוכית, ''ומתי אני אפגוש את החבר שלך?''
''איזה חבר?" הכחשתי אבל הוא נשמע מאוד בטוח בעצמו.
''החבר המסתורי שלך, אין מצב שלאחת כמוך אין חבר.''
''תתפלא,'' הגנבתי מבט אל לוגן שמאחוריי, שעמד שקט וחייך כשאדם אמר חבר מסתורי. לא היה לו מושג עד כמה הוא צדק. ''אני הולכת לצייר למעלה. תשתדל לא למות מהשעמום.''
באתי לעלות לחדרי כשקולו של אדם עצר אותי, ''רגע קייטי.''
הסתובבתי אליו בשאלה אילמת כשראיתי על פניו מבט... חושש? ממה אדם יכול לחשוש?
''כן?"
''רק אל תספרי לאלכס ולילי.''
חייוך קטן ומבין עלה על פניי, ובמקום להישאר במקומי חזרתי אל הספות איפה שאדם יושב והתיישבתי לידו. ''אתה חושש שהם לא יקבלו אותך?"
מעולם לא ראיתי את אדם מפחד, או לפחות מראה פחד. אבל הפעם הוא לא יכל רק לאבד את זואי. אלא גם את המשפחה שאימצה אותו לא רק בביתה אלא גם בליבה.
הוא הרבה יותר קשור אל משפחת ג'ונסון ממני, והרגיש כבר חלק בלתי נפרד ממנה. הוא פחד לאבד את הכל.
''אני יודע שזה מה שיקרה.''
''למה אתה חושב ככה?"
המסכה מפניו ירדה ויכלתי לראות את הפנים האמיתיות שלו, את התסכול והחוסר אונים.
''כי הם יודעים הכל על העבר ה... הלא נקי שלי.''
''העבר שלך הוא לא מי שאתה.''
''אבל הוא משפיע, הוא בסופו של דבר חלק בלתי נפרד ולפעמים הוא גם משנה את האישיות שלך.
אף הורה שאכפת לו מהילדה שלו לא יסכים שתהיה בקשר מסוג כזה עם גבר שהיה חי בבית אלים.''
''אתה חושב שלילי ואלכס יחשבו שאתה תיהפך להיות אלים בגלל שככה גדלת?"
הוא לא ענה לי אבל יכלתי לדעת שצדקתי. עיניו בהו באוויר, והנחתי את ידי על זרועו בהבנה, יכלתי לדעת בוודאות שאדם לא גבר אלים. והוא גם לא יהפוך לאחד כזה.
''עד כמה אתה מכיר את לילי ואלכס?"
אדם הביט בי בבילבול כשלא הבין איך השאלה קשורה, אבל ענה לי בכל זאת. ''מאוד טוב.''
''וכמה אתה חושב שהם מכירים אותך?"
זיק של הבנה עלה בעיניו, ''כמעט כמו שאני מכיר את עצמי.''
''אז אני בטוחה שאם הם מכירים אותך כזה טוב הם ידעו בוודאות שזואי בטוחה איתך, שאתה תדאג לה ותאהב אותה.''
אדם הנהן לאישור וקמתי מהספה, נותנת לו לחשוב על זה קצת לבד בתקווה שיבין שהוא הרבה יותר טוב מהעבר שלו.
עליתי לקומה השלישית איפה שהחדר שלי ושל אדם ונכנסתי לחדרי, ישר הסתובבתי לכיוון לוגן שלא דיברתי איתו מאז הבוקר.
הנחתי את ידיי סביב צווארו כשהתנשקנו נשיקה עדינה וקצרה. עיניו השחורות הביטו בעיניי האפורות, ''אני אוהבת אותך.''
הוא חייך אליי ונשק למצחי, ''אני יותר.''
ציחקקתי, ''בוא לא ניכנס שוב לויכוח הזה.''
הוא חייך בשעשוע, שנינו נזכרים בחודש שעבר עלינו.
הספקנו הכל. לריב, להשלים, להגיד אחד לשני כמה אנחנו מאוהבים, לצחוק, להתפרק, להתווכח, ופשוט לאהוב בלי הפסקה.
''אפשר לסמן וי על 'לספר לתום ורייצ'ל על המעבר ללימודים בניו יורק'.''
''מה נשאר?"
''לעבור את החלוקת תעודות והמסיבת סיום, פרידה מריי ותום, פרידה ממשפחת ג'ונסון, ולקבוע מתי לחזור לפה להראות שאני עדיין בחיים.''
''מה עם נח?"
נח הגיע לפני שבוע לבדוק שהכל בסדר, כמו שהבטיח שיעשה מידי פעם בשביל אחיו. אחרי הביקור הזה הסברתי לו שאני אהיה עוד מעט בת שמונה עשרה. אפשר לומר שזה מאוד הרגיע אותו שהמשימה הזאת ירדה ממנו.
''מה איתו?"
''את לא מתכננת לספר גם לו שאת נוסעת לניו יורק?"
''אין טעם. הוא לא יחפש אותי כדי להסביר לו איפה אני אהיה.''
לוגן הנהן בהבנה והעביר את ידו בשיערי הארוך והגלי, ''את לא מבינה כמה אני מחכה לזה."
''מחכה למה?"
'''לחזור הבייתה, להביא אותך לראות את הבית שלי, איפה שגדלתי.''
''אתה מתגעגע?"
''לא כל כך. טוב לי איתך בשביל להתגעגע לשם.''
המשפט הזה חימם את ליבי וסומק צבע את לחיי, ''מה הולך לקרות ברגע שנגיע לשם? לג'נורה.''
''את תכירי את אבא שלך ואחותך, בעלה בטח ישמח גם להכיר אותך. יעדכנו אותך בהכל לאט לאט.''
''ומה יהיה איתנו?"
''יהיה בסדר. אני אשאר השומר שלך, אז לא יהיה משהו שיפריד ביננו.''
נשמתי עמוק ונצמדתי אל גופו, ''אני יכולה לסמוך עלייך שלא תעזוב אותי כשנגיע לשם?"
''תמיד,'' הוא הבטיח לי, ''אני לא הולך להפסיק לאהוב אותך שם קאיה, זה יהיה אותו הדבר כמו כאן רק במקום שונה יותר. ואם יגידו לי לעזוב אז נעזוב שנינו ביחד.''
חייוך של הקלה עלה בשפתיי, ''ביחד זה נשמע מצויין.''

המשך יבוא...

עשיתי פרק שיותר מספר על המצב של משפחת ג'ונסון ורייצ'ל ותום. מי שלא הבין משהו על הפרק הזה או בכללי מוזמן בכיף לשאול בתגובות או בפרטי:)⁦❤️⁩
עוד שני פרקים לסיום:) תתפלאו אבל יש לי כבר ב''ה כריכה לספר השני והגעתי עכשיו לפרק חמש! (כל פרק לוקח לי משום מה מלא זמן לכתוב...) אני מקווה שאני אצליח לפרסם את הספר לפני הזמן שתיכננתי.
ודרך אגב המון תודה על כל התגובות בפרק הקודם! אתם פשוט מדהימים וריגשתם אותי ממש עם כל תגובה ותגובה! תודה!!