פרק 8- בקצב שלך

3.4K 186 6
                                    

אחרי נסיעה של עשר דקות הגענו לבית ספר וכל אחד פנה לכיתתו.
התיישבתי בשולחן שמאתמול הפך לשלי והנחתי את התיק על הרצפה לידי.
תום, מי שישב לידי, עדיין לא הגיע ואחרי כמה דקות ריי קראה לי מהצד השני של הכיתה ונופפה בחייוך עליז.
נופפתי לה בחזרה והמורה אנה ניכנסה.
"בוקר טוב כולם! לשבת בבקשה, מי שזו לא כיתת האם שלו אז בבקשה קישט! קישטה!" המורה רמזה לשאר תלמידי כיתות יב שאינם יב4 להסתלק וסגרה את הדלת אחריהם.
"ובכן, אפשר להתחיל" היא מילמלה בחייוך והתחילה ללמד על הבחור בספר שהתאבד בגלל אובדן אישתו.
מהשיעורים אתמול ומהשיעור הזה אפשר היה להבין שהמורה רואה בשיעור ספרות כשיעור דיונים יותר מאשר למידה, וכל אחד אהב להציג את דעתו כמעט בכל עיניין שהוא.
למשל עכשיו, כשהשאלה הייתה מה אנחנו היינו עושים במקום אותה דמות.
מישהי שישבה בשולחן מולי אמרה שהיא לעולם לא הייתה מתאבדת, מי שישבה לידה טענה שהיא דווקא כן יכולה להבין את הקושי באובדן מישהו יקר ולכן אי אפשר להאשים אותו.
בחור נמוך מעט עם משקפיים גדולות שזיהיתי מאחד הבחורים שהיו בקבוצה שדיברו על הסרטים אמר שהוא אולי גם היה מתאבד אם לא היה נשאר לו אף אחד ששווה לחיות למענו.
מישהי מאחוריו שזיהיתי מהקבוצה שדיברה על הקניון הזדעזעה ואמרה שלעולם לא הייתה מתאבדת.
הכיתה הייתה עמוק בתוך הדיון עד שכבר לא היה ניתן לעקוב אחרי דעותיהם, הדיון השתתק כאשר הדלת נפתחה ותום נכנס לכיתה.
"בוקר טוב לך אדון פטרסון, אנחנו באמצע דיון על הספר שקראנו שבוע שעבר, שב בבקשה"
לא היה צורך לבקש זאת. תום התיישב עוד לפני שאמרה לו לשבת ולא התייחס אפילו לדבריה.
הדיון המשיך רק שהפעם כל אחד דיבר בתורו על פי בקשת המורה כדי שיהיה סדר וישמעו את כולם.
המשכתי לקשקש במחברת והתעלמתי מהרעש שמסביב.
הזאב שאתמול התחלתי לסרטט כמעט היה שלם והרגשתי שהציור ממלא אותי בשלווה עד שהמורה קראה לי וקטעה את ההילה הרגועה שהייתה סביבי.
"נשמח גם לשמוע אותך קייטי, בתור תלמידה חדשה" היא ביקשה לשמוע את דעתי ולא הבנתי את הקשר לזה שאני תלמידה חדשה לדעה שלי.
"אני מצטערת, לא הייתי כל כך מרוכזת" ניסיתי להתחמק בצורה מנומסת אבל המורה הייתה חדורת מטרה שאשתף את דעתי.
"דיברנו על התאבדותו של נייתן, בעקבות מות אהובתו שהייתה האדם היחיד בעולם שנשאר לו, מה דעתך על כך?"
כל הכיתה הביטה בי בציפיה, כאילו זה שהתלמידה החדשה תשתף את דעתה גרם לכולם עיניין רב לפתע.
מה דעתי על כך? אם הייתי במקומו אני מניחה שלא הייתי מתאבדת, למעשה, אפשר לומר שהייתי כמעט באותו מצב כמו שלו.
רק אצלי זאת הייתה משפחה, ואצלו זאת הייתה אישה שאהב.
משפחה לא בוחרים, ואישה כן.
המחשבה על הוריי ועל האובדן גרמה לגרוני להתקע עד שכיחכחתי בגרוני וייצבתי את קולי.
"אני חושבת שעד שאדם לא יחוש באובדן הוא לא ידע לענות על השאלה הזאת. עד שזה לא מגיע אליך אין לך זכות לשפוט אותו, וגם אז צריך להבין שאנחנו אנשים שונים בסופו של דבר עם אופי והסתכלות שונה על החיים, לכן אי אפשר לשפוט אותו"
הכיתה דממה, והשתדלתי שלחיי לא יאדימו מהמבוכה שחשתי.
אני לא התאבדתי מהסיבה הפשוטה, שלהתאבד בעיניי זה טמטום.
למה לבחור למות כשאפשר לחיות? מה יוצא מזה בסופו של דבר? לפעמים הייתי מנסה לחשוב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי, ואם הוא יקרה מה אעשה אז.
כל פעם דמיינתי משהו שונה, אבל הפתרון היה כמעט אותו פתרון, למצוא חיים אחרים ולמצוא משהו או מישהו שבשבילו שווה לי לחיות.
עד עכשיו מצאתי חיים אחרים, ולא עלתה לי המחשבה אפילו פעם אחת להכאיב לעצמי או לסכן את חיי.
"מה אתה חושב, תום?" אנה פנתה לתום שישב לידי ונראה כאילו הוא מת לצאת מהכיתה.
"אני לא מכיר את הסיפור, לא הייתי אתמול בשיעור" הוא תירץ בקול חסר עיניין.
"זה לא משנה, הדיון הוא על כך שנייתן התאבד בגלל שאישתו מתה. נשמח גם לשמוע את דעתך"
"מה זה משנה לעשות על זה דיון? זה ספר" הוא התחמק שוב להעלות את דעתו.
"לשמוע דעות אחרות, כל דעה פה בכיתה חשובה"
"אז תשאלי מישהו אחר, מריה לא דיברה"
המורה הבינה את הרמז העבה ופנתה אל מריה, נערה שקטה שישבה בסוף הכיתה.
הצילצול נשמע והמורה הלכה, ראיתי את תום נאנח לידי בהקלה וגרם לי לצחקק.
"אתה עד כדי כך שונא לדבר מול כולם?" ניסיתי קצת להתחבר אליו, שלפחות מי שיושב לידי לא ישנא אותי כל כך.
הוא גיחך "את בעצמך לא נראת כל כך להוטה לדבר"
הרמתי את כתפיי "אבל אני דיברתי"
"כי את ילדה טובה" הוא הסביר
"ואתה?" הפנתי אליו שאלה והופתעתי שהוא לא דוחה אותה ישר.
"אני מעדיף להיות עצמי"
"אתה חושב שילדים טובים הם לא ה'אני האמיתי שלהם'?"
"אף אחד לא טוב באמת, ואם כן זה רק בשביל להשיג משהו"
"ומה אתה חושב שאני מנסה להשיג?" השיחה ביננו דווקא ממש עיניינה אותי, אפילו יותר מהדיון בכיתה.
הוא שתק לכמה זמן לפני שענה "אני עדיין עובד על זה"
צחקתי ובפעם הראשונה ראיתי אותו מחייך.
"בהצלחה, תודיע לי כשיש לך תוצאות"
"מה השיעור הבא?" הוא לפתע החליף נושא והבטתי במערכת שעות.
"ביולוגיה" עניתי ושמעתי אותו רוטן לידי.
"אוף אני שונא את המורה הזאת" הוא מילמל ואז נזכרתי בשיחה שלי עם המנהל אתמול.
"שיט" לא יכלתי לעצור את עצמי והוא הביט בי בבילבול.
"מה?"
"אני צריכה להיות אצל היועץ" נאנחתי ולא הבנתי איך זה קרה, אבל לפתע קלטתי שהייתי ממש גלויה איתו.
זה מעולם לא קרה לי עם מישהו בכיתה, חוץ מגבריאלה.
"רק הגעת וכבר הולכת ליועץ של הבית ספר, אולי טעיתי בהבחנה שלי" הוא מילמל בשעשוע וגרם לי לצחקק.
"אתה יודע איפה החדר שלו?"
"בקומה של ההנהלה, שני חדרים ליד המזכירות" הוא הסביר והינהנתי בהבנה.
"אוקיי, תודה תום" הודתי לו ויצאתי מהכיתה.
כשירדתי לקומת ההנהלה מצאתי את הדלת בה רשום יועצת משום מה, ודפקתי על הדלת כשאני נושמת עמוק לפני.
"תיכנסי" קול מבוגר נשמע מתוך החדר והבנתי שכנראה הוא מחכה לי.
פתחתי את הדלת ולהפתעתי החדר לא היה צבוע בלבן כמו חדר המנהל, המזכירות והכיתות.
גוונים של כחול צבעו את החדר בצורה שהזכירה גלים וגרמה לי להתאמץ להסיר את מבטי מהצבע אל האדם המבוגר שישב בחדר.
שיערו חום שמתחיל להאפיר, אבל עיניו היו הדבר הכי בולט אצלו, עיניים זהובות.
"שלום קייטי, מה שלומך?" הוא שאל כשניכנסתי לחדר.
"בסדר"
"את יכולה לשבת" הוא הצביע על הספות מולו כשהמשכתי לעמוד.
התיישבתי על אחת הספות ולא יכולתי לא להעיף שוב מבט קצר על הקיר.
"מוצא חן בעינייך?" הוא לפתע שאל בעיניין וגרם לי להתנער ולרכז את מבטי בו.
"אמ.. כן" עניתי והוא חייך חייוך עדין "למה דווקא כחול?"
אם אני חייבת ללכת ליועץ או פסיכולוג, אז לפחות שזה יהיה כמה שיותר דיבורים על דברים אחרים.
"כחול זה צבע מרגיע, זה גורם לאנשים להרגיש שלווה וביטחון"
"אתה באמת מאמין בזה?" שאלתי אותו והתרווחתי על הספה הנוחה.
"את לא?" הוא החזיר לי את השאלה והבנתי שכנראה אולי זאת האליפות של יועצים ופסיכולוגים, הם טובים לגרום לך לדבר על עצמך.
"לא" עניתי "ואתה?"
"אני מאמין בזה, זה פסיכולוגי, ואני מאמין בפסיכולוגיה.
אפשר ללמוד הרבה על אנשים דרך זה" ראיתי את עיניו נדלקות מהדיבור על פסיכולוגיה, הוא נראה אחד שאוהב את העבודה שלו.
"איך אתה יכול להאמין במשהו שאתה לא רואה?" המשכתי לשאול וראיתי שהוא אוהב את הסקרנות שלי.
"אפשר לראות בהחלט, אני יכול לדעת עלייך הרבה דברים בזכות זה"
"באמת?" שאלתי בעיניין והוא הינהן וחשב לכמה רגעים לפני שהמשיך, "את אומנית או חובבת ציור, אפשר לראות זאת בגלל הצורה שבחנת והבטת ישר על הצבע קיר ולא על החדר עצמו.
היססת מעט בהתחלה כשנכנסת מה שאומר שאולי את לא רגילה לדבר עם יועצים או יכול להראות על מעט חוסר ביטחון.
כששאלתי אותך משהו העברת את השאלה אליי אז כנראה את מהאנשים שיותר מקשיבים מאשר מדברים על עצמם.
התיישבת בספה שהכי רחוקה ממני, זה יכול להגיד שאת אוהבת מרחב אישי או שלוקח לך זמן מה להתרגל לאנשים שלא הכרת לפני.
זה הכל לעת עתה" הוא סיים את דבריו והבטתי בספה שישבתי עליה.
אפילו לא שמתי לב שהיא הכי רחוקה.
"וואו" מילמלתי והוא הינהן.
"כן, עכשיו את מבינה למה כחול הוא מרגיע? זה כמו ש... כמו ים, הוא מאוד מרגיע.
אם למשל החדר היה בצבע אדום ייתכן שמי שנכנס לכאן היה מרגיש אחרת.
לא חושבת?" הוא שוב העביר לי את השאלה אליי, והרגשתי כאילו אנחנו משחקים פינג פונג שאלות.
"זה מאוד יפה אבל זה לא מה שיגרום לי להרגיש רגועה יותר"
"אז מה כן?"
"אני אוהבת לצייר, כמו שאמרת" הודתי והעברתי שוב את מבטי על הצבע הכחול.
מעניין מי צבע את זה...
"מה את אוהבת לצייר?" הוא שאל והופתעתי מכך שהוא שואל שאלות כאלה ולא שאלות על הסיבה שבגללה אני כאן.
אבל אין סיכוי שאני אתלונן על זה, אני אפילו מעדיפה לדבר על מתמטיקה ופיזיקה רק לא על התאונה...
"הכל, זה בעיקר תלוי איך אני מרגישה"
"מה היית מציירת עכשיו אם הייתי נותן לך עיפרון ודף?" הוא באמת שאל בעיניין והופתעתי שלדבר עם נערה מתבגרת על ציור מעניין אותו... כנראה בגלל זה הוא עובד כיועץ בתיכון...
"לא יודעת, לרוב אני לא יודעת לתכנן מה אני הולכת לצייר. זה פשוט בא לי כשאני מחזיקה עיפרון או גיר"
"אז מה הדבר האחרון שציירת?" הוא שינה את שאלתו.
ציור הזאב שסיימתי לצייר היום במחברת עלתה בראשי "זאב" עניתי וניזכרתי בשאלה שרציתי לשאול אותו קודם "למה רשום לך על הדלת יועצת?"
אמט צחק מעט לפני שענה "אני יחסית חדש כאן, התחלתי לעבוד פה בבית ספר רק לפני חודש, החלפתי יועצת שהייתה צריכה ללכת לחופשת לידה"
"ומאז לא דאגו לך לשלט 'יועץ'?" שאלתי בשעשוע והוא גיחך.
"לא, כנראה מה שאתה לא תדאג לו לא יקרה, ולי אין כח להחליף, זה לא כל כך מפריע לי"
"זה משפט של אבא שלי" ניזכרתי באבי מדבר שעות על כך עם חבריו וליבי נצבט "המשפט מה שאתה לא תדאג לו, לא יקרה"
"תוכלי לתאר לי אותו?" אמט ביקש ובלעתי את רוקי בכח.
"אמ... הוא היה יחסית נמוך, בגובה שלי בערך. שיער חום ועיניים חומות.
את העיניים האפורות קיבלתי מאמא.
הוא אהב לשחק משחקי לוח, בעיקר שחמט. הוא היה ממש מכור לזה" התמונה של אבי משחק שחמט בסלון הבית שלנו גרם לי להיחנק ולהיאבק בדמעות.
"היית קשורה אליהם?" הוא שאל בעדינות ומשכתי בכתפיי.
"אני אשקר אם אגיד שלא הייתי קשורה אליהם, אבל גם לא הייתי מחוברת אליהם כמו שרוב הילדים מחוברים להורים שלהם"
"מה זאת אומרת?" אמט שאל בבילבול וכיווץ את גבותיו בתהייה.
"אנחנו לא היינו כמו... משפחה רגילה. אבא שלי הוא לא באמת מי שילד אותי, אמא שלי התחתנה איתו כשהייתי בת שתים עשרה.
אני והוא היינו חברים טובים ולא יותר מזה, והקשר שלי עם אמא שלי גם לפני שהתחתנה היה קצת חלש, אבל עדיין היינו יותר כמו חברות טובות, פחות כמו אמא ובת" הסברתי ופניו של אמט הסגירו את הפתעתו, כמו כל מי ששמע אי פעם על היחסים שהיו אצלנו במשפחה.
לי זה מעולם לא הפריע, כי היה לנו קשר טוב, רק לא כמו של משפחה אלא של חברים טובים.
"מה קרה לאביך האמיתי?" אמט שאל אחרי כמה רגעי שתיקה.
משכתי בכתפיי "אני לא יודעת. לפעמים אמא שלי אמרה לי שהוא מת מתאונת דרכים, ולפעמים ממחלה או התקף לב. אף פעם לא לחצתי עליה בקטע הזה, גם ככה זה לא כל כך עיניין אותי.
אבא שלי האמיתי הוא סטיב"
"תוכלי לספר לי על התאונה?" הוא לפתע ביקש וגרם לליבי לעצור ותמונות מהתאונה לעבור מול עיניי.
אחרי כמה דקות שלא ידעתי מה לומר הוא המשיך את דבריו "כמובן באיזו צורה שתרצי.
אם תרצי לספר לי מהתחלה או מזמן אחר..."
"אני לא רוצה לדבר על זה" קטעתי את דבריו בלחש והוא הביט בי במעט עצב.
"זה לא יעשה לך טוב לא לדבר על זה קייטי. אני מניח שטראומה כזאת אוכלת אותך יום יום. אם תדברי על זה את תרגישי חצי טון פחות על הלב, למה לא לנסות?"
דבריו היו נכונים, ובאמת שרציתי להקשיב לו. אבל לא הייתי מסוגלת.
"אני מצטערת. אני לא מסוגלת לדבר על זה. לא עכשיו" אמרתי לבסוף בהחלטיות והעברתי את מבטי אל ציורי הקיר ששמתי לב שהם באמת מרגיעים כמו שאמט אמר בהתחלה.
פניו השלוות הינהנו שוב פעם בהבנה "אוקיי. בקצב שלך"

המשך יבוא...

השומר מהצלליםWhere stories live. Discover now