הסיפור הזה מבוסס על הסרט, אז אני ממליצה לראות קודם את הסרט לפני שאתם קוראים את זה. העלילה בסיפור בעיקרון תהיה בדיוק כמו בסרט, רק שאני משנה קצת את ההתחלה והסוף. הסרט הזה הוא סרט מהמם, באמת, רק שלדעתי הסוף לא היה בדיוק ההגדרה של "שמח". הייתי שמחה לסוף...
"תהרוג אותו." ברגע ששתי המילים האלה יצאו מפיו, ראשיהן ומבטן של הבנות התרומם מהשולחן והן הביטו בו עם אימה בעיניהן. אין הא לעומתן, הייתה נורא מבסוטית, היה אפשר לומר זאת רק מהאופן שבו חייכה בערמומיות.
"להרוג אותו?!" מאל סוק שאלה בבהלה ובעצבים מעורבים. "כן." הייתה תשובתו של המפקד. "אם זה יוודע לציבור.." הוא עצר פעם נוספת, הולך לאיבוד בין כל הדברים שרצה להגיד. "לא. להוציא אותו החוצה זה מסוכן."
יאנג נאם הייתה חייבת לעצור אותו על מנת שתבין את דבריו יותר טוב, כל המצב הזה בלבל אותה. "אה, אמ.. אתה.. אמ.. אני לא יכולה להבין מילה ממה שאתה אומר עכשיו. אולי, יש כאן איזו אי הבנה. ג'ונגקוק הוא ילד טוב! הוא פשוט לא יכול לדבר היטב!" טון קולה התגבר ככל שדיברה, היא הייתה נורא נחושה להגן על הנער התמים.
״גברתי,״ אין הא אמרה מחויכת, והושיטה את ידה לתוך הכיס במעיל שלה בכוונה להוציא משהו. ״את לא מבינה? אם היינו מגיעים טיפה יותר מאוחר, טאהיונג..״ היא עצרה לרגע ונשענה על השולחן כשמסטיק מוחזק בידה. ״היה נאכל על ידו.״ היא הכניסה את המסטיק לפיה וצחקה. ״הוא לא היה צריך להיות כאן מההתחלה.״ היא נהמה ועשתה כאילו היא עמדה לטרוף את מאל סוק, שהייתה לידה והביטה בה עם מבט שופט.
~•~
יאנג נאם סייעה לטאהיונג לרדת במדרגות כששילבה את זרועותיהם, הנער הרגיש מאוד חלש בימים האחרונים. הוא הרים את ראשו לעבר הסורגים של חדרו של ג׳ונגקוק, נער הזאב עמד כשידיו מחזיקות בסורגים והביט בטאהיונג עם עיניים אומללות וחסרות אונים.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
בזמן שהם התקדמו לקראת המכונית, שני הנערים לא הזיזו את עיניהם אחד מהשני. טאהיונג רצה לבכות רק מהמחשבה על רגשותיו ומחשבותיו של ג׳ונגקוק בתוך התא הזה. הוא היה כבול בכל גופו כאילו היה בכלא, כשלא עשה שום דבר רע שיתנהגו אליו כמו לפושע. הוא כל כך רצה פשוט לברוח איתו, לא משנה לאן, הרחק מכל האנשים המתסכלים שמסביבו, אבל זה היה בלתי אפשרי בשביל שניהם.
״אל תדאג, טאהיונגי. בוא נלך.״ יאנג נאם תפסה אותו משתי כתפיו והם המשיכו ללכת. ככל שהם התקדמו יותר, כך ג׳ונגקוק זז בכיוונם יותר ויותר עד שנגמר לו המרחב.
