הסיפור הזה מבוסס על הסרט, אז אני ממליצה לראות קודם את הסרט לפני שאתם קוראים את זה. העלילה בסיפור בעיקרון תהיה בדיוק כמו בסרט, רק שאני משנה קצת את ההתחלה והסוף. הסרט הזה הוא סרט מהמם, באמת, רק שלדעתי הסוף לא היה בדיוק ההגדרה של "שמח". הייתי שמחה לסוף...
השעה הייתה מאוחרת בלילה, הצעקות וקולות הסירנה השתתקו והפנסים שסינוורו והפריעו למנוחתם של העצים וחיות הלילה, בירכו לשלום את החושך שחזר לכפר.
בדרכו אל המאורה שלו, טאהיונג התעלף בזרועותיו של ג'ונגקוק, כנראה מההלם שחווה, אך עדיין לא התעורר. ג'ונגקוק התחיל לדאוג. הוא השכיב אותו על כמה עלים גדולים, וישב לידו כל הזמן הזה בזמן שחשב כיצד יוכל לטפל בו. (משהו כזה 👇🏻)
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"ג'ונגקוק." קולו החלש של טאהיונג נשמע, ראשו של נער הזאב התרומם אליו באופן מיידי ודאגה רבה נצצה בעיניו מאור הירח. מאחר שהיה נורא חשוך, טאהיונג היה צריך לחפש את פניו של ג'ונגקוק בעזרת ידיו. אור הירח שהשתקף בעיניו של ג'ונגקוק סייע לו מאוד, ובמהרה הוא הצליח להניח את ידו על לחיו החמימה של הנער.
"אני לא כועס עליך, ג'ונגקוקי." קולו ונשימותיו רעדו בזמן שדמעות התווצרו בעיניו. "אני מאוד מוצף ברגשות כרגע, ויקח לי זמן לעכל הכל, אבל חשוב לי שתדע שאני לא כועס עליך." אגודלו של טאהיונג נע מצד לצד על הלחי של ג'ונגקוק, שהוא בעצמו החל לדמוע מעט. לא היה לטאהיונג מושג כמה הוא הצטרך לשמוע את המילים האלו יוצאות מפיו, וכמה הקלה הוא חש באותו הרגע.
"אני לא שונא אותך, אני לא פוחד ממך, אני לא נגעל ממך, ואני לא ארתע ממך." טאהיונג לקח נשימה עמוקה על מנת להרגיע את עצמו מעט מכל הדברים שהרגיש, הדמעות כבר החלו להתגלגל מעיניו באיטיות, אחת אחר השנייה.
"אני לא יודע מה היא אמרה לך ומה גרם לך לעשות את כל זה, אבל אני רוצה שתדע שזה לא נכון, ג'ונגקוקי," הוא התיישב לאט לאט וזז כך שישב עם פניו אל הנער, לפני שהניח את שתי ידיו על לחייו. "כי אני מאוד מאוד אוהב אותך, בסדר? אז אל תדאג בנוגע לשום דבר. אנחנו נהיה בסדר." נשימותיו הפסיקו לרעוד בהדרגתיות, בזמן שהביט עמוק לתוך עיניו של ג'ונגקוק, שהתחלפו לצבען התכול פעם נוספת.
הוא הצמיד את המצחים שלהם, עיניהם המשיכו להביט לתוך עיניו של השני. טאהיונג הרגיש כאילו יכל להסתכל על עיניו התכולות של ג'ונגקוק לשארית חייו, הן היו מדהימות ביופיין. "קים ג'ונגקוק אתה באמת מדהים אותי." צחקוק חלש נשמע מפיו, וג'ונגקוק באמת קיווה שטאהיונג יכל לראות את החיוך הגדול שלו גם בחושך.
"אז זה מה שאתה, הא?" הוא התרחק מעט, רק כדי להחזיק את שתי ידיו של ג'ונגקוק בידיים הקרות שלו. "נער זאב?" הוא צחק כאילו לא יכל להאמין למילים שהוא בעצמו הוציא מפיו. "וואה... אני לא מאמין שאמרתי את זה עכשיו." הוא המשיך לצחוק, בעוד שג'ונגקוק הביט בו עם עיניו התכולות והזוהרות בבלבול.
"זה טירוף. זה לא נתפס לי, ג'ונגקוקי שלי הוא נער זאב. אתה יודע כמה דברים זה מסביר עכשיו? כל כך הרבה דברים סופסוף מסתדרים לי בראש, כאילו זו הייתה החתיכה האחרונה של הפאזל." הוא צחק וצחק, והיה ניתן לשמוע את ההבנה וההלם המעורבים בקולו בבירור. "נער זאב... וואו אני חושב שגם בעוד חמש שנים אני עדיין לא אתרגל לזה. זה פשוט מטורף." הוא נשק למצחו של ג'ונגקוק ברכות.
הוא לא הבין מה קרה לטאהיונג פתאום, הוא לעולם לא ראה אותו מתנהג ככה, אך הבין שכנראה באמת ייקח לו זמן להתרגל אליו עכשיו כשהוא יודע.
"החוזק, המהירות, חום הגוף שלך, כל הקולות האלה שהיית מוציא וההתנהגות החייתית הזאת... הכל סופסוף מתחבר. אשכרה נער זאב. זה מרגיש כל כך מוזר להגיד את זה כשזה לא בהקשר של אחד הסרטים שראיתי... אתה זאב." ההתלהבות בקולו לאט לאט דעכה ככל שדיבר יותר, וכשסיים את דבריו הוא כבר לחש. המילים שהוא אמר פתאום הכו בו.
הוא באמת התלהב, אך גם לא ידע כיצד עליו להתמודד עם כל המידע החדש הזה. ג'ונגקוק החל לחשוש מהשינוי הקיצוני במצב רוחו של הנער, הוא כל כך לא רצה שהוא יעזוב אותו...
טאהיונג החזיר את ידיו ללחייו החמימות של ג'ונגקוק. "אבל אתה הזאב שלי." הוא אמר בקול חלוש, ממש לפני שהצמיד את שפתיו לשפתיים הרכות והשמנמנות של נער הזאב. באופן אוטומטי, זרועותיו התעטפו מסביב למותניו הצרות של טאהיונג, והוא קירב אותו אליו יותר. הם הרגישו אחד את השני, את חום גופו ותשוקתו של האחר. הרגיש להם כאילו עבר נצח מאז הפעם האחרונה שהיו קרובים כל כך אחד לשני, ומאז הפעם האחרונה שהרגישו כך אחד את השני.
הנשיקה אמנם התחילה איטית, אך מהר מאוד נהפכה לתשוקתית ורעבה. הרגשות בה היו חזקים, הם התעופפו מעל ראשם כאלפי פרפרים וליטפו אותם כאילו שקעו בבריכת נוצות. פיהם היו פתוחים לרווחה ולשונותיהם נלחמו אחת בשנייה ללא הפסקה, ידיו של טאהיונג זזו מלחייו והוא חיבק אותו קרוב אליו. השפתיים שלהם זזו כנגד השנייה ברעב, הם היו רעבים לשפתיו של האחר, צמאים למגע הזה ולקרבה הזו. הם האטו את הנשיקה בהדרגה, השפתיים שלהם נעו באיטיות ולאט לאט התרחקו אחת מהשנייה עד שנפרדו לגמרי.
הם נשארו מחובקים כך, האוויר הקר של הלילה החורפי הקפיא אותם, אך חום גופו של נער הזאב הספיק לשניהם. "אתה הזאב שלי..." טאהיונג מלמל בקול שכמעט ולא נשמע, העייפות פתאום השתלטה על גופו והוא התקשה אפילו להשאיר את עיניו פקוחות. בסופו של דבר הוא באמת נרדם בזרועותיו של ג'ונגקוק, שלאט לאט השכיב אותו והניח אותו על ערימת העלים הגדולים בעדינות. הוא מצא את מקומו לצד הגוף הרזה של הנער והתכרבל קרוב אליו, הוא קיווה שקרבתו הפיזית אל הנער וחום גופו יעזרו לו מעט עם הקור במהלך הלילה.
