Love in the pages

פרק 28: The sound of gunfire

נקודת מבט ליילה
קמתי בבוקר לא רעננה כלל.
קרני השמש כבר לא חיממו אותי ולא שימחו אותי אלא סינוורו והציקו.
המוח שלי שרף, עיניי כאבו מרוב כל הדמעות.
לא היה לי כוח להזיז שום חלקיק ואיבר בגופי.
רוב האנשים היו אומרים לי שדרך ההתמודדות שלי מוגזמת אך לא יבינו את ההרגשה בלהיות מנוצלת.
לא ידעו איזה דברים עוברים בראשי ולא ידעו את הרגשות שמרגיש ליבי.
אני מוגעלת מהגוף שלי, נגעלת מעצמי.
אין לי חשק לאכול, אין לי חשק לשתות, לדבר ועוד לבכות.
פשוט להמשיך לשכב במיטתי בלי בראין ובלי תזוזה כלשהי.
הדלת לחדרי נפתחה ורוקסנה נכנסה עם מגש ובו ארוחת בוקר.
הריחות של הארוחה לא היו נעימים כמו תמיד אלא עוררו אצלי בחילה נוראית.
רוקסנה הניחה את המגש על השידה בעדינות והתיישבה על מיטתי.
״חומד אם את צריכה לדבר, לשתף ולבכות על כתפיי..אני פה כדי להקשיב ולייעץ.״ אמרה במתיקות.
רואים שהיא באה בכוונה טובה, בכוונה לעזור לי אך לא היה לי מצב רוח לדבר.
פשוט עניתי לה בסימן שלילי עם ראשי.
״בכל מקרה אם תצתרכי אותי, אני פה.״ אמרה מלטפת את ידי וקמה מהמיטה.
היא הניחה משהו נוסף על השידה ויצאה מהחדר, כמובן שגם נעלה אחריה.
לא היה לי כוח להסתכל על הדבר המסקרן שהניחה על השידה אך לאחר כמה שניות העפתי מבט וקלטתי את הטלפון שלי מונח לו על השידה.
אוי רוקסנוש, אני כל כך אוהבת אותך!
לקחתי את הטלפון וחייגתי למספר שאחד מאנשי השלישיה הביא לי באירוע.
״ידעתי שתתקשרי, נו מה? את מסכימה?״ ענה קול.
״ליפני זה, אני צריכה את העזרה שלכם.״ אמרתי בקול שקט וצרוד.
״יש לך דרישות מתוקה?״ שאל צוחק.
״אני רצינית!״
״אני מקשיב.״
״נעלו אותי בתוך חדר באחוזה של בראין צ'נדלר. איני יכולה לצאת ואני בטוחה שזה לא עוזר לכם אם אין לי חופש כדי להפגש ולהחליט את הסכמתי לגבי העסקה שלנו. בקיצור אני צריכה שתוציאו אותי מפה בדחיפות!״ אמרתי רצינית אך לוחשת מפחד שבראין ישמע אותי בטעות.
הוא הרי לא טיפש.
הוא ישר יבין שאני לא עד כדי לך משוגעת כדי לדבר עם עצמי.
״הבנתי, נעשה ככל יכולתנו אבל את תצתרכי לציית לכל פקודה קטנה שנגיד לך כשנכנס לאחוזה.״ אמר.
״בזה תיהיה בטוח!״ עניתי.
״סבבה, נדבר מתוקה.״ אמר וניתק עוד ליפני שהספקתי להודות לו.
השתקתי את הטלפון והחבאתי בתוך הכרית.
..................
עבר כמעט חודש.. כמעט ולא אכלתי וכמעט ולא שתיתי.
פלוס הייתי נעולה בתוך ארבעה קירות.
לפתע נשמע סיבוב מפתח ולמול עיניי נגלה בראין.
הסתובבתי לכיוון השני של המיטה כדי לא להביט בפניו.
״טוב דיי! אני לא יכול להשאיר אותך נעולה ימים שלמים בתוך החדר.״ אמר מתיישב על מיטתי.
״למה את לא אוכלת כלום?!״ הרים את קולו אך שמעו במוזר דאגה במילותיו.. או שאני סתם מדמיינת?
״אל תתני לי להאכיל אותך בכוח!״
קפצתי מהמיטה בפתאומיות מקולות ירי שנשמעו ככל הנראה מהחצר.