אחזתי את תיק העור המעוצב שלי, בצבע קאמל ודחפתי לתוכו את הספר לפני שהרמתי את מבטי לדמות שעמדה לצידי. אייבורי היתה זריזה ממני והיא קיפלה את הדברים שלה והמתינה לי בשעה שהכיתה הקטנה החלה להתפזר, איש איש לביתו. היא נראתה מתוחה. אור השמש של שעת הזהב נכנס דרך החלונות הגדולים והאיר את דמותה של אחותי כמו הילה סביבה, משווה לה מראה מלאכי כמעט. תלתי הזהב העשירים שלה נפלו ברכות עד מותניה ועיניה התכולות הזכירו לי את שמי התכלת של הקיץ. תווי פניה שונות משלי, פניה עגולות יותר, מתוקות. היא לא דמתה לי בכלל, למרות שנולדה עשר דקות לפניי בסך הכל. השיער שלי בכלל שחור וחלק, ואהבתי אותו באורך שלא עבר את החזה שלי ועיניי בכלל כחולות כהות וספיריות, בגוון שונה בתכלית משלה. אהבתי את עיניי, הן היו הדבר היחיד שחשבתי שמיוחד אצלי. אבל לא הייתי יפה כמוה. היא חייכה אלי ותפסה את זרועי, משלבת אותה בשלי.תמיד אהבתי שהיא עושה את זה.
"את לא תאמיני מי הזמין אותי לרקוד איתו הערב בנשף" קולה היה חנוק מהתרגשות ולחייה סמוקות, עיניה נוצצות.
"מישהו הזמין אותך לרקוד? בשם האלה, מי הבחור המסכן?" הקנטתי אותה והיא צחקה, דוחפת אותי קלות. "אני רצינית, רין!"
"אז תשפכי הכל. עם מי את הולכת?" שאלתי בסקרנות גלויה. ידה שאחזה בזרועי התכווצה ואז השתחררה מעליי.
