המרחצאות היו ברובע העשיר של העיר, תחומות בחומת לבנים לבנות, שוכנת בתוך מבנה לבן בעל כיפות עגולות ששידר יוקרתיות. "המלך אוהב לרחוץ כאן כשהוא מגיע לביקורים" דוריאן סיפר לי. צעדנו לכאן במשך עשרים דקות בהליכה מהירה שבמהלכה לא החלפתי איתו מילה או מבט. עכשיו הוא עמד לצידי, קרוב מידי לטעמי. "נשמע נחמד" השבתי בלי חום בקולי. לא רציתי לגרום לו לחשוב לרגע שסלחתי לו. אני לא. "בואי" הוא החווה לי להיכנס לפניו. חלפנו על פני השומרים של המקום שקדו לנו , או כנראה לדוריאן שאי אפשר היה לפספס את העובדה שהוא איש חשוב מאוד, לפי הבגדים המלכותיים שלו. נכנסנו למבואה הגדולה, מעוטרת עמודים מפוסלים ומזרקה עם דמות נשית עדינה מפוסלת משיש אפור מבריק, שופכת דלי מים, אור השמש מאיר אותה דרך פתח במרכז הגג. סביב המזרקה נחו כל מיני פינות ישיבה, כורסאות, פופים, שטיחים נקיים שולחנות קטנים עמוסים בכיבוד. כמה אצילים ישבו ליד המזרקה, צוחקים ונראים מבריקים משמן על עורם, בגדיהם קלים ודקים על גופם. לפחות מזג האוויר היום היה פחות אפרורי ומעט יותר חם. גבר מאפיר שיער ועב כרס בטוניקה לבנה וחגורה מוזהבת קיבל אותנו בכניסה, משדר יוקרתיות מבגדיו. הנחתי שהוא בעל המקום. "לורד דוריאן" הוא קרא בקלילות, קד עד חצי הדרך והתרומם. "איזו הפתעה נעימה לראות אותך שוב היום! שאכין לך את המרחצאות הפרטיות?" הוא שאל והציץ בי, בוחן אותי בסקרנות לרגע לפני שחזר להביט בדודי. דוריאן הניח יד על מותני ונשכתי את שפתי, לא זזה רק בגלל הגבר הזר שעמד מולנו. "תכין עבורה, אמיל. אני אמתין כאן" הוא אמר והגבר נראה מופתע, גבותיו מתרוממות. כן, לא נראיתי במיטבי. הייתי מלוכלת מכף רגל עד ראש, דם קרוש מעטר את מה שראו על פניי ועורי ואם כל זה לא הספיק, קיבתי שאגה. ניסיתי לא להסמיק במבוכה. "האם עליי להכין גם בגדים חדשים וכיבוד ל..עלמה?" הוא שאל, למרות שלבשתי מדים, מה שהפך אותי טכנית לחיילת, אבל הגבר פשוט נראה מבולבל. אני מניחה שימין המלך לא נוהג להסתובב עם נשים שנראו כמוני כרגע. "בהחלט" הסכים דוריאן ושיחרר את ידו מסביבי. הרפתי את שרירי. "בואי עלמתי. מה שמך?" הוא שאל בסקרנות. "מרתה, תדאגי לכל צרכיו של לורד דוריאן" הוא הורה בצעקה והסתובבתי לראות את מרתה מגיחה מהמסדרון, לבושה בשמלה לבנה דקה שלא השאירה הרבה מקום לדמיון וניגשה אל דוריאן בחיוך מקסים, עורה שזוף בצורה נאה, עיניה חמות ושפתיה מלאות. סקסית בהחלט. כמעט נשכתי את לשוני לתחושת הדקירה בחזי. דוריאן הביט בי עוזבת עם האיש השמן שהיה כנראה בעל המקום. אני בהחלט צריכה מקלחת ואוכל. בדחיפות. עקבתי אחרי אמיל שהוביל אותי לחלל גדול סמוך, מעוטר דלתות. נעמדנו מול דלת עץ כפולה מעוטרת בחריטות של עלים, צבועה בטורקיז נאה. הוא פתח את הדלת עבורי ולעיניי נגלה וילון חצי שקוף, הוא הגיף אותו וחשף את המרחצאות לאור המעומעם של החלונות המוגפים- בריכות חמות מעלות אדים, אחת גדולה ושתיים קטנות שהתחברו זו לזו, הקטנה ביותר מבעבעת מסילוני מים. "ואוו" לחשתי, עיניי לוכדות על דופן הבריכה את הכיבוד, שלל פירות וגבינות קשות, נקניקים פרוסים ולחם שהריח כמו מחמצת צימוקים. בלעתי את כל הריר שכמעט נזל החוצה מפי. "תהני מהיוקרתיות" הוא לחש וחשבתי ששמעתי עוקץ בקולו, אבל הוא כבר נעלם מאחורי הוילון והדלת נסגרה. פשטתי את בגדיי בזמן שיא מבחינת מהירות ונכנסתי בזהירות לבריכה המבעבעת. חמה ומושלמת, נאנחתי. לקחתי תות ותחבתי לפי, מתענגת על הטעם המתוק המתפרץ, ואז קלטתי את הסבונים בסלסלת הקש הרקומה וכמעט בכיתי. לקחתי את האחד שהריח כמו שיבולת שועל ודבש והתחלתי לקרצף את עורי, את פניי, את שערי, נפטרת מכל הלכלוך, ממלאה את המקום בניחוחות מושלמים של סבון טוב. השתמשתי במברשת השיער כדי לסרק את כל הטינופת שדבקה בשערי, דם קרוש, בוץ, דשא, עלה יבש...אלים הייתי מטונפת. כשסיימתי רכנתי ללחם, בוצעת אותו עם ידיי ונגסתי, עוצמת את עיניי בעונג, זוללת מכל טוב. קפאתי כשהדלת נפתחה ונערה ניגשה דרך הווילון. היא אחזה בבקבוק שמן ביד אחת ומה שנראה כמו שמלת משי בצבע סגול פסטלי רך ביד השנייה וזוג נעלי עקב שלא ידעתי אם יתאימו לי במידה. "התקלחת, גברתי? אני יכולה לשפשף את גבך" היא הציעה, נראית נאה כמו האישה הצעירה שאמיל השאיר לדוריאן. נדתי בראשי. "אין צורך" אמרתי בצניעות ויצאתי מהמים, מרגישה נקייה ורעננה במיוחד ולא פחות חשוב מכך – שבעה. לקחתי את החלוק והתנגבתי. "את יכולה להשאיר הכל כאן. אני אסתדר" אמרתי כשהיא עמדה וחיכתה. היא נראתה מבולבלת. "את לא רוצה עיסוי?" היא שאלה בהפתעה. עיסוי? העדפתי שאף אחד לא יגע בי. כל שריר שכאב לי ירגיש טוב יותר אחרי מנת דם נוספת. "תודה רבה, לא." סירבתי בנימוס. ניגשתי אליה ולקחתי ממנה את השמלה. אולי עדיף שאלבש את המדים? אבל הם הריחו כמו...אני הישנה, מלפני המקלחת. רק בינתיים, אלבש את השמלה היפה. לא שמתי על עצמי שמלה יפה...בערך נצח. היא הניחה את בקבוק השמן על דופן האמבט ועזבה. חלף כל כך הרבה זמן אבל השמלה הייתה קלילה ולא מהסוג שאצטרך עזרה כדי לשים. התלבשתי במהירות וייבשתי את שערי כמיטב יכולתי, מניחה לו להישאר פזור. לבסוף השחלתי את הנעליים לכפותיי, מגלה שהמידה דיי נכונה. לא בדיוק, אבל זה היה טוב מספיק. תהיתי אם השמלה שייכת לאישה הצעירה. היינו בערך באותה מידת גוף. אני אחזיר הכל אחר כך. רכנתי למדים שזרקתי על הרצפה וחיפשתי אחר הסכינים שלי במרץ. עברתי על כל הכיסים ורק אז נזכרתי שכשהחלפתי את בגדיי אחרי התקרית המביכה עם בארוס, כשגילה על הצלקת שלי, שכחתי להעביר את הסכינים למדים החדשים בעודי שרויה בסערת רגשות. מזל שלא שלחתי את המדים המצחינים הקודמים לכביסה, הם אמורים להיות בחדר של נמרי השלג. כשסיימתי להתאגן, עמדתי מול מראת הקיר שלא העזתי להכיר בקיומה לפני המקלחת וחטפתי הלם. נראיתי כמו רין של פעם, האצילה הצעירה מבית משפחת אופל, זו שנהגה לפקוד כל נשף וחלמה לרקוד עם אצילים נאים, אולי אחד מהם ישכיח ממני את דוריאן. אבל עכשיו הכל השתנה. לא הייתי הנערה התמימה עוד. אפילו לא קרוב. אבל חיבבתי את השמלה הנאה, צמודה בפלג הגוף העליון, שרווליה נפוחים וקצת שקופים, חושפים את חמוקיי בצורה נאה – בלי מחוך. שנאתי את אלה בכל ליבי. נראיתי טבעית, הבד זורם ממותני אל הרצפה בקלילות. נאנחתי ויצאתי מהמרחצאות. הנערה חיכתה לי בחוץ . "תודה" אמרתי בנועם וחייכתי, צועדת אל עבר המבואה הראשית. ראיתי את דוריאן שרוע על אחת הספות, הנערה לצידו, מוזגת לו יין אבל הוא נראה משועמם. מבט שהשתנה ברגע שקלט אותי, עיניו התרחבו מעט והוא הזדקף בכיסאו. לקחתי את שערי מאחורי אוזני, נבוכה כי הוא לא היחיד שהסתכל, גם חבורת האצילים הסתכלה והתלחששה. שמעתי אותם שואלים מי אני. בתקווה, בקרוב כולם ידעו. זאת אומרת, אם לא אקבל רגליים קרות ואברח בספינה דרך הים. אבל לא, לא באמת..לא כל עוד אחותי כאן. ואפגוש אותה בקרוב. דוריאן נעמד וניגש אליי, נעמד מולי, עיניו מלאות באור שהצית את אבני החן הירוקות בעיניו אבל הוא היה כל כך רציני. "את נראית..." הוא חיפש את המילים. "נקייה" עזרתי לו, לא רוצה להתעכב על כך. הרגשתי כל כך מוזר בשמלה ועקבים, נמוכים ככל שיהיו. "את עוצרת נשימה" הוא לחש עם כל הכוונה מאחורי המילים. "תפסיק עם זה" מלמלתי במבוכה מהולה ברוגז והוא חייך, שפתיו המלאות נמתחות והגומות הארורות מעטרות את לחייו. כל כך נאה, כמו תמיד. כאילו שום דבר השתנה, רק שהכל השתנה. והמשכתי להזכיר לעצמי.
"אני מרגיש כאילו צעדתי לתוך מנהרת זמן וצצתי בעבר.. אני מחמיא לך ואת מתעצבנת"
"אז אל תחמיא לי" הצעתי בקרירות.
"ביום שאמות״ הסכים בקלילות. "אכלת טוב?"
״כן" השבתי בענייניות.
״אה. אני מקווה שאתה מרוצה, לורד דוריאן" אמיל התקרב לעברינו, נראה כה מרוצה ממראי החדש. רציתי להקיא. הוא הזכיר לי את האצילים המבוגרים שהתנהגו כאילו נשים הן עוד תמונה על הקיר. בעצם, כל חצר האצולה נהג כך. החלטתי שאני לא מחזירה את השמלה בחזרה.
"זה מקום נחמד" עניתי לפני שדוריאן יכל להשיב, ידו מושכת אותי קרוב אליו, אוחז אותי ממותני שוב וגופי השתגע מבפנים. קיבלתי כל כך הרבה מסרים סותרים מעצמי, נמתחת בזרועו אבל הוא לא הרפה. הבטתי בו, מגלה רצינות תהומית על פניו .
"שירות נהדר, כתמיד אמיל. נתראה בביקור הבא, ידידי" הוא השיב בחיוך מקסים. "תמיד עונג לשרת אותך, אדוני הטוב" הוא השיב וקד, מחייך בחזרה. דוריאן הנהן והוביל אותי החוצה. הלכתי לצידו, מרגישה מתוחה מקרבתו, ממגעו, מצד אחד מצפה שיקרה משהו נורא, מצד שני ליבי פרפר. "אני עדיין צריכה דם" אמרתי לו בקול שנשמע יחסית יציב. "נחזור למוצב ונדאג לזה שם" הוא אמר ולא הבנתי למה הוא מתכוון אבל פיזית הרגשתי הרבה יותר טוב אז הנחתי לזה. קצת דם והכל יהיה מושלם שוב, ברגע שיוריד ממני את הידיים שלו כמובן. כשהתרחקנו מהשומרים בכניסה, חמקתי מזרועו והתקדמתי מהר יותר. "לאן את ממהרת?" הוא שאל. "חזרה" השבתי בקרירות, צועדת בנחישות ובתקווה בדרך הנכונה. "שלא תחשוב שכל זה משנה משהו. אתה עדיין מת עבורי" אמרתי לו, צריכה שהוא ידע. שלא יחשוב לרגע שסלחתי לו. אני לא אסלח לו. אני לא יכולה לסלוח. "רין..." הוא החל והדביק את הקצב והחשבתי את צעדי אפילו יותר, דורכת על אבן קטנה ששיבשה את יציבתי ומעדתי קדימה, לא רגילה ללכת על עקבים אחרי שנים בלעדיהם. דוריאן תפס אותי מהאגן וייצב אותי. השתחררתי ממגעו שוב, ידיו כמו אש, שורפת, כואבת. הוא נשף במשהו שכמעט נשמע מיואש, אבל לא היה לי אכפת. "את כל כך עקשנית. תמיד היית עקשנית" הוא טען כשהתקדמתי, שוב מדביק אותי בקלות. "מי שמדבר" השבתי ביובש. "מלך כל העקשנים" .
