שמרתי על פי סגור במהלך ארוחת הבוקר. מייק ניסה להתבדח על חשבוני ועל חשבון לארה וניסיתי להיות שם איתם אבל הייתי מתוחה. הבטתי סביב, עיניי סורקות את קהל הסועדים בחיפוש אחר הקצין שתקף אותי אתמול. לא ראיתי אותו, אבל מאות סעדו אז אולי פספסתי אותו, מי יודע?
"היי, לארה, מה קרה לחברה שלך? בלעה את הלשון?" זה היה מייק כמובן. חברו הצמוד, אל, דחף מרפק לצלעותיו. היום הם ישבו לצידי, אל ליידי ומייק סמוך אליו. הצצתי במייק מעבר לראשו של אל.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי ולארה רכנה מהצד השני שלי.
"מאיפה להתחיל, רין, רשימת הבעיות שלו אינסופית" היא הקניטה. גלגלתי עיניים.
"אתם יודעים מה, שניכם צריכים למצוא חדר" אמרתי בעוקצניות, אם כי ניסיתי להזכיר לעצמי שהמתח שלי לא קשור לאף אחד מהם. אולי מוטב שאלך. קמתי למרות שלא אכלתי הכל.
"לאן את הולכת?" לארה הביטה בי בתמיהה.
"זה משהו שאמרתי?" היא שאלה, קולטת את מצב רוחי האפל.
"לא, הכל בסדר. אני רק הולכת להתפנות. נתראה באימון" לא התכוונתי לספר לאף אחד מהם שאני הולכת לראות את המפקד. יכולתי לראות שבארוס לא נמצא בין שני המפקדים שלו כרגיל. קיוויתי שזה אומר שהוא במשרד. עשיתי את דרכי החוצה, עיניי מחפשות את הקצין שהתקיף אותי אתמול כל הזמן בקהל. הוא לא אמור לחפש אותי כי דאגתי שלא יחפש, אבל רק ליתר בטחון לא רציתי להיתקל בו לעורר את זכרונו איכשהו. כשהגעתי למסדרון, הסמלת מהיום הראשון שלי, חזקה ושחומת עור נעצרה מולי במסדרון. היא נראתה עצבנית.
"לאן זה, טוראי?" היא שאלה כמעט בהתגרות, קולה מתנשא כפי שסנטרה הזדקר. קפאתי. למה זה העסק שלה לאן אני הולכת?
"למקום שבו אני צריכה להיות" עניתי לה ביובש וניסיתי לעקוף. היא חסמה את דרכי.
"אל תתחצפי , טוראי" הזהירה. הבטתי בעיניה.
"אני מכבדת אותך, אבל את לא המפקדת שלי. להפך, את מונעת ממני לבצע פקודות שבכירים ממך נתנו לי" אמרתי וניסיתי לא להישמע עצבנית. לא חיפשתי צרות ולא ניסיתי להתבלט כאן, אבל התחשק לי למחוק את המבט המתנשא שלה עליי. היא הצרה את עיניה בכעס.
"את לא רוצה להתעסק עם בכירים ממני, טירונית עלובה" היתה הרבה כוונה והרבה עויינות מאחורי דבריה, זה קצת המם אותי אבל עכשיו כעסתי באמת.
"זוזי מדרכי" יריתי וזו לא היתה בקשה. היה גבול לכמה אני אניח לאנשים כאן להתייחס אליי כמו סמרטוט רצפה. לא היתה לה שום זכות. לא עשיתי שום דבר שיצדיק את זה. ראיתי את העויינות שלה כלפיי מהרגע הראשון.
"ומה אם לא אזוז, טירונית?"
"את תזוזי" וזו לא הייתי אני שאמרה זאת. בארוס עמד כמה מטרים מאחוריה. שוב לא שמעתי אותו מגיע ולא יכולתי לראות כשהיא חסמה לי את הדרך. מה יש לו בסוליות, עננים?
"סמלת נִיָאלָה, לכי לעמדה שלך. עכשיו" הוא פקד עליה. זה הרגיש כל כך טוב לשמוע אותו מפקד על מישהו אחר שהוא לא אני ובטח ובטח אם זו היא. הוא הושיט מרחוק את ידו אליי.
"בואי, דלגייט" הוא הזמין אותי בתנועת ידו. ראיתי את פניה מתחלפות מהלם לזעם. לא אמרתי לה מה שחשבתי, אבל היא צריכה לשתות כוס מים קרים ולהירגע. עקפתי אותה והיא פנתה לדרכה, גופה מתוח וקפוץ במה שזיהיתי ככעס. צעדתי אחרי בארוס אל משרדו, מבטי על נוכחותו הגדולה מלפניי. המדים החמיאו לא בצורה לא חוקית, הדוקים עליו, חגורתו המוזהבת עוטפת אגן חזק ועל כתפיו הדרגה שלו – שלושה כוכבים מוזהבים. לא יכולתי לדמיין איזה לוחם הוא יכול להיות. לא ראיתי אותו פעולה. הנחתי שהוא פעיל, כי גוף כזה בא עם הרבה אימונים. ואני חייבת להפסיק לחשוב על הצורה שלו כבר. הוא סגר את הדלת והסתובב , נעמד קרוב לשולחן שלו.
"ראית את הקצין שתקף אותך בחדר האוכל?" הוא ניגש לעניין, כמה אופייני.
נדתי בראשי לשלילה.
"לא, חיפשתי אותו אבל הוא לא היה שם".
"פצעת אותו כשנאבקת בו?"
בלעתי את הרוק. לא ידעתי אם זה בסדר לענות על זה.
"נתתי לו מכה חזקה בצוואר" הודתי כי לא התכוונתי להתנצל על כך שהגנתי על עצמי.
עיניו נצצו, מתכווצות כמעט מחייכות. אבל הוא לא חייך. כשהבטתי מקרוב יותר הניצוץ נעלם, והבנתי שצעדתי צעד אחד יותר מידי לכיוונו. הוא לא נסוג וגם לא היה לו לאן לסגת. השולחן חסם את דרכו. למרבה הפתעתי הוא נשען על השולחן חצי מתיישב עליו, ועכשיו פניו היו כמעט בגובה הפנים שלי. היינו קרובים מידי אבל לא התרחקתי, כי צעד כזה יתפס כחלש. הבטתי ישירות בעיני הדבש הירקרקות שלו, נשימותיו הרכות מלטפות את פניי בחום. הוא פתח את פיו לדבר וציפיתי בפה הזה זז.
"יש רק קצין אחד שנעדר מארוחת הבוקר, הוא שלח הודעה שהוא לא חש בטוב אבל לא הגיע למרפאה להיבדק. תארי לי איך התוקף שלך נראה" הוא דרש, מבטו יורד מפניי לשפתיי. השתדלתי לא לנשוך אותן. "עיניים כהות, עור צרוב מהשמש. אף גדול" ניסיתי לתאר כמיטב יכולתי.
"היה לו כוכב על כל כתף. הוא נראה בערך בן חמישים, שערו דיי אפור. מבנה רחב וכרס" השתדלתי להיזכר בכל הפרטים. "והוא היה בערך בגובה הזה" הצבתי את ידי ביני לבינו להראות לו שהתוקף לא היה גבוה ממני בהרבה. עיניו עלו לרגע אל ידי, אז שבו אל פניי. "נשמע כאילו יש לנו מנצח" הוא קבע בקול אפל.
"אתה יודע מי הוא?"
"כן."
"ומה אם הוא יכחיש? מה אם הוא יתנכל לי?"
"הוא לא, כי אני מתכוון לתפוס אותו על חם"
"איך תכננת לתפוס אותו על חם?" שאלתי בסקרנות.
"פיתיון, דלגייט"
לא אהבתי את זה בכלל. הוא הביט בי כאילו זה מובן מאליו. "אתה רוצה לגרום לו לתקוף אותי שוב?" שאלתי כלא מאמינה.
"אני רוצה להעניש אותו בעונש המקסימלי."
"למה אתה מאמין לי?" פלטתי לפני שיכולתי לשלוט בעצמי. זה היה טבוע בי. הייתי רק טירונית כאן, והקצין היה מפקד בכיר. לא ראיתי למה הוא מאמין לי, גם ששמחתי על כך. הוא רכן קרוב יותר ובאמת שכבר לא היה לו כמעט לאן, פניו כמעט על פניי.
"את מאתגרת את המזל שלך?" קולו הצליף ברכות. נדתי בראשי לשלילה בזמן שחיפשתי את לשוני. נקישה על הדלת הקפיצה אותי, והתרחקתי ממנו מעט. היה קשה לנשום כל כך קרוב אליו.
"לא עכשיו" הוא הרים את קולו שהיה חזק וקשוח. עיניו נשארו עליי. הנקישות גברו. "זה דחוף, המפקד. הגיעו מכתבים" בישר בקול הגברי מי שעמד מאחורי הדלת. בארוס נעמד בחזרה, גובהו מתנשא מעליי. הרגשתי קטנה, ובחיי שאני לא נמוכה.
"מחר בחצות תגיעי למשרד שבקצה המסדרון, הקרוב ביותר למדרגות. זה המשרד שלו. אני אהיה שם לתפוס אותו, לא אניח לו לפגוע בך. עכשיו לכי לכיתה שלך. סמל ריד יודע שאת צפויה לאחר. משוחררת".
