התעוררתי לקולות ורחשים רמים, פוקחת את עיניי כשהרגשתי איך מישהו מטלטל אותי. קיללתי קללה שלא נאה לעלמות לומר, מזל שאני חיילת עכשיו. השמיים הוארו לפתע כשברק נורה מהם בזעם ומיד אחריו רעם הרעיד את העולם. הגשם לא איחר לבוא עם דעיכת קול הרעם, במטח שזעף מחוץ לאוהל כמעט כמו דארה שעמד מעליי, עיניו הכחולות נוקבות. זינקתי מהשמיכה וגיליתי שהמחנה כבר קופל והסוסים היו מוכנים לתזוזה. "יחסית למה שאת, את ישנה חזק" הוא רטן ברוגז, לוקח את השמיכה מידי וגלגל אותה בזריזות, מחבר אותה לאחד התיקים שעל הסוס. "הייתי מניח לגשם להעיר אותך אילולא היית צועקת מתוך שינה. הצעקות יכלו להעיר את כל המחנה אם לא היה כבר ער" המשיך הנמר הזועף לרטון, אבל הוא קיבל מפרק בצלעותיו ממאסרו על כך, פלוס מבט נוקב. הסמקתי במבוכה. חלמתי על דוריאן....לא פלא שצעקתי. "קומי, אנחנו צריכים לקפל" מאסרו אמר ברכות. עשיתי כמצוותו, יוצאת אל הגשם הקפוא. שלפתי את המעיל הכבד מתיקי ושמתי על עצמי בתקווה שיעצור את הגשם מלהגיע לשד עצמותיי. ידעתי שלא אהיה חולה מזה, אבל זה עדיין לא היה נעים.
"עם מי אני רוכבת?" שאלתי בקול שניסה לגבור על קולות הגשם והרעמים. "תרכבי עם דארה. שמתי את מרבית הציוד על הסוס שלי" מאסרו השיב בעוד הוא וחברו מקפלים במיומנות מעוררת השתאות את האוהל תוך דקות.
עיניי סרקו את המחנה וקלטתי את בארוס על סוסו, ספוג מהגשם ולא נראה מוטרד מכך, מדי הגנרל נדבקים לגופו כמו עור שני כשבחן את פרשיו. לפחות הגשם המחורבן עשה משהו טוב אחד, החלטתי וטיפסתי מאחורי דארה. התעלמתי מהגבר הרכוב על סוס שחור כלילה, רטוב גם הוא עד שד עצמותיו. לא יכולתי לשאת את מראהו הבוקר אפילו יותר מבדרך כלל. ליבי דימם רק מנוכחתו. הסטתי את מבטי לאחור וראיתי את הפרשים מוכנים ודרוכים להמשך המסע. "נרכב דרך הגבעות עד שנגיע למישורים. יהיו כמה עצירות קצרות ביום , נחנה שוב בחצות הלילה" הגנרל צעק מלפנינו, קולו עולה מעל לקול הגשם. "כן, גנרל!" הפרשים השיבו פה אחד. ופשוט ככה, יצאנו לדרך, ספוגים מים עד שורשי שערותינו.
כפי שבארוס הבטיח, היו מעט עצירות, רק כדי להחליף לבגדים יבשים לאחר שהגשם נפסק, להתפנות או לצורך ארוחות קצרות של מזון יבש וחסר טעם שהבאנו כצידה. הגברים אכלו בשר מיובש, אני העדפתי את הקטניות המטוגנות שלי. רוב היום פשוט רכבנו ורכבנו אל האופק. לקראת הצהריים השמש הפציעה, אבל לא חמה כפי שקיוויתי שתהיה. היא לא עודדה אותי. שמתי לב שלא חלפנו דרך ערים או כפרים, אז שאלתי את דארה על כך והוא השיב לי שזו הדרך הקצרה ביותר. רק שממה ירוקה הקיפה אותנו כל הדרך.
לפני חצות האוהלים כבר הוקמו במחנה קטן שהשתרע בוואדי שבין הגבעות, גובהן מספק מחסה מסוים. למרבה שמחתי ראיתי איך דוריאן עוזב את המחנה לבדו זמן קצר אחרי שסיימנו להקים את האוהלים. תהיתי לאן בשם שמיים הוא הולך בשעה כזו במקום כזה... אבל אז הבנתי שאולי הוא יוצא להזין את עצמו. הצטמררתי מהחשבה והחלטתי שאני לא רוצה לחשוב על זה. הוא לא עזב עם הסוס אבל ידעתי שהוא מהיר יותר בלעדיו בין כה וכה.
