עיניי סרקו את החשכה שמעבר לחומות דרך החלון הפתוח והרחב. אילולא הערפל, וודאי הייתי רואה היטב את פני השטח. במקום, כל מה שראיתי זה את העננה הכבדה והסמיכה שחסמה את שדה ראייתי. נאנחתי והתיישבתי על כיסא עץ. אמנם הציבו אותי בעמדת תצפית, אבל מה היה הטעם אם בלתי אפשרי לצפות? לא ראיתי לא את הביצות, לא ראיתי שום דבר ארור. הייתי אמורה להזהיר בצעקות את השומרים שעל החומה אם אני רואה משהו חשוד. לא פלא שמאגים מצליחים להסתנן כל הזמן – היו להם תנאים נוחים. העששיות שנתלו על התקרה התנודדו בקול חריקה גבוה בגלל הרוח הנושבת ללא הרף. הידקתי את מעילי סביבי ושמחתי שארזתי אותו, כי גם אם הקור לא יהרוג אותי הוא בהחלט העיק. צפיתי בשקט בחשכה האפלולית שבחוץ, צליל חריקת העששיות היה הקול היחיד ששבר את דממת הלילה.
"את לא צריכה להיות כאן לבדך" שמעתי קול נמוך ומוכר והסתובבי בחדות, מתכוונת לשלוף את חרבי אבל דוריאן אחז את שתי ידיי, מנטרל אותי בכוחו שגבר על שלי פי כמה, אז הוא סובב אותי והצמיד אותי לקיר, צד פניי נוגע באבן הקרה וליבי קפא מהפחד. ברגע, חזרתי להיות לכודה וחסרת אונים כפי שהייתי שם, בחדר הקטן בו הוא כלא אותי. פאניקה שטפה אותי בגלים שגרמו לי להזיע ונאבקתי בו חזק, מנסה להשתחרר בכל הכוח.
"תפסיקי להילחם בי כל הזמן רין. בבקשה. אני צריך שתקשיבי לי" הוא לחש, ממש מפציר בי – לא טון ששמעתי ממנו אי פעם.
"אני לא רוצה להקשיב! אני לא רוצה לדבר. תן לי ללכת, תן לי ללכת, אני לא יכולה –" הוא סתם את פי והפחד שהרגשתי הפך ברגע לאימה מטלטלת. יבבתי. "תירגעי, בבקשה, רין. פשוט הירגעי. אני לא אפגע בך, אני נשבע. אני רק רוצה לדבר" הוא המשיך. לא יכולתי להשיב עם פי מכוסה, אבל אם יזיז אותו אני אצעק והוא כנראה ידע את זה. שיניי התארכו ונשכתי את ידו, פוצעת אותה עד זוב דם, והוא משך אותה באנקה, משחרר אותי. התכוונתי לנסות לרדת במדרגות ולהימלט-
"מחר בצהריים אני חוזר בחזרה לארמון. תחזרי איתי. את לא יכולה להישאר כאן" הוא אמר וחסם את דרך המילוט שלי אבל לפחות הוא לא היה עליי הפעם. שלפתי את חרבי. "אני יכולה לעשות מה שמתחשק לי, לעזאזל! ולך אין שום השפעה בנידון" סיננתי מבין שיניי, מכוונת את החרב לחזו. למרבה הפתעתי, הוא הניח לי, לא מנסה להילחם או להתנגד, חוד חרבי היה קרוב בצורה מסוכנת לגופו אבל הוא אפילו לא מצמץ.
"המקום הזה מסוכן." הוא הפציר בי, אוחז בעיניי והזעתי אבל אחזתי את חרבי יציבה, מצמידה את החוד לחזו. זה לא עצר אותו. "מאוד מסוכן. יש כאן היתקלויות ומאבקי כוחות כל הזמן. הניחי לחיילים לאבטח את הגבולות. חיזרי איתי כליידי אקוומרין אופל, בתו של לורד ברנרד אופל, בת לשושלת מפוארת ועוצמתית"
עיניי התכווצו וליבי נשבר מאזכור שמי המלא, האמיתי בקול כפי שלא שמעתי אותו כמעט מחצית העשור. בטח לא כשזה הגיע ממנו, הגבר שהערצתי כל-כך עד שהוא הרס אותי. החזקתי את החרב חזק, מביטה בו בדריכות גבוהה כל כך, עצביי משתוללים, מרוטים מעצם הקרבה שלו. "אם הם לא יהרגו אותי, הם יהפכו אותי לכלי הניסויים שלהם. אין לי לאן לחזור ולעולם, לעולם לא אחזור איתך. אתה מת עבורי" אמרתי עם כל הכוונה, קיוויתי שמילותיי יסתובבו כמו סכין בליבו, כפי שהמעשים שלו הרסו אותי.
